מאמר יפה פרסם אלון מזרחי ב'מידה'. המאמר עסק בתחושות עלבון של "המזרחיים" ובכך שצריך להקשיב לתחושותיהם ולנהמת ליבם, ליתן מקום של כבוד לשיח המזרחי בתוך השיח הכללי ולקבל את עובדת הנוכחות החברתית המזרחית, וכל אלה אם יתרחשו יביאו לנחת רוח לכל הצדדים.
לאחר שהתייעצתי עם אבי המת ועם נכדי שטרם נולד, החלטתי להשיב לאלון ולומר שתוכן הדברים שאמר נכון, ואופן הצגתם, לא.
הנה, אני מסביר. נא לקרוא בסבלנות, זה טיפונת ארוך.
לא לשבור את הכלים; ראש הממשלה המנוח יצחק רבין במרכז קהלני עם עולים חדשים מתימן. צילום: צביקה ישראלי, לע"מ
פתח דבר (בקצרה, עם מעט הכללה)
במאות האחרונות, איתרע מזלם של היהודים בארצות-ערב לחוות את התרדמת הפוליטית, התרבותית והטכנולוגית שנפלה על העולם המוסלמי, ורק הדבקות בדת שימרה את זהותם התרבותית. בנסיבות אלה, לא היה בכוחם של יהודי ארצות האסלאם להוציא את רעיון שיבת ציון מהכוח אל הפועל והלאומיות היהודית בא"י הייתה בצלמה ובדמותה של יהדות אירופה האשכנזית.
ההגמוניה האשכנזית באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים הממסדיים – הפוליטיקה, המשפט, התקשורת והכלכלה, ובהקשר זה, לא נשכח את "הפנקס האדום". הממסד האשכנזי הפיח משבי כפור לעבר יהדות האסלאם, וקטלג אותה כמי שסובלת מחסך תרבותי ופוליטי ומאי הבנת עקרונות הדמוקרטיה הפרלמנטרית (את זה אני אומר בהכללה הפוגעת, למשל, ביהדות עיראק).
משכך, המדינה עשתה חיל, אך יהדות המזרח לא זכתה ליהנות מפירותיו, מה שהצמיח תרעומת וכעס, קצתם מוצדקים וקצתם לא.
יהודי ארצות האסלאם התאפיינו בממלכתיות מתונה ובלתי-תוקפנית מתובלת בציונות גנטית חמימה. הם שמו יהבם על ה"שִיכְּנוֹזים" שידעו לנהל את המדינה לפחות עד בואו של המשיח. הא ראיה לאהבת ציון היא העלייה ההמונית למדינת ישראל עֶרֶב ובסמוך לאחר הקמתה (לא שכחתי את הפוגרומים שהם סבלו, אך אני מניח בוודאות קרובה, שגם בלי פוגרומים יהדות זו הייתה נוטלת מטלטליה ועולה לישראל מיד עם היוודע דבר הקמתה).
בימינו לא הצלחנו להיפטר לגמרי מהחטוטרת העדתית. אנו מוצאים עצמנו מפעם לפעם מתמודדים עם תופעות עדתיות מכוערות. כך, למשל, בתכניות בידור המזרחיים מוצגים בדרך נלעגת למדי, השיח התרבותי והפוליטי במדיה הוא "אשכנזי", מוסדות תרבות "אירופיים" בכל תחומי האומנות זכו לבתים משלהם ולתקציבי ענק, בעוד שמוסדות תרבות מזרחיים "זכו" לפעול במתחמי פרינג' נעדרי תקציב. הד מרוחק לכיעור זה אנו שומעים (אם כי בהיחבא) בתרבות הבילוי כאשר אנו נתקלים לא פעם בביטויים מכוערים כלפי מזרחיים ובסלקציה במקומות הבילוי.
מנגד, ניצב מיעוט מזרחי קולני, שבחר בדרך התרסה קיצונית שהעבירה אותו על דתו, דעתו ולאומיותו. מיעוט זה הפך את התרעומת לשנאה יוקדת ואת השימוש בה – למקצוע. טיפוסים אלה רואים את עתידה של מדינת ישראל עין בעין עם "כנופיות הערביים" (כמאמר ש"י עגנון) ועם הפרופסור הערבי אדוארד סעיד, אשר הנחיל לעולם את הטיעון המופלא על שיבת ציון שאינה אלא מעשה של קולוניאליזם אירופי.
אנשים טובים נגררים לשיח המזרחי הלא-ציוני, בטיעון שהוא כלי תרבותי הנחוץ להתכתבות עם התרבות האשכנזית. הם סוברים שהטלת בליסטראות משתקות על הלעסן האשכנזי תהווה צדק פואטי הנדרש להמסת העלבון.
מצטער, לא מסכים!
בעיניי, שיח התרסה אינו שיח תרבותי, קל וחומר שיח של שנאה. כשאתה מתריס אתה לא מנמק, אלא אתה מעיף כותרות לאוויר במטרה לזעזע ולשתק. התרסה היא תלוית-נמען, שבלעדיו היא "קול קורא במדבר". מה עשית בזה? כלום! לא קיבלת דיון או ויכוח מפרה. המרב שאתה יכול לקוות לו הוא יריב מבועת שמהנהן ומגמגם התנצלות.
ההתרסה מחמירה את הפציעה וסופה להזדהם ולסכן את כל הגוף, ובכל מקרה שפכת את התינוק עם המים.
ושלא תהיה טעות בזיהוי כאן, אלון. אני מסכים לגמרי כשאתה טוען ש"שני אלה, ההוויה וחיתוך הדיבור של החדשות הישראליות ושל בית-המשפט העליון הישראלי, סובלים מריכוז בלתי-נסבל של אשכנזיות, שמקומו לא יכירנו בחברה ששואפת לתת לכל החברים בה תחושת ערך". אלא שאני מציע דם יזע ודמעות, עבודה קשה, לאט לאט, שלב שלב, עקב בצד אגודל. אלה יתחחו וייצרו קרקע פורייה לתבוע את שלך, ואם לא תקבל את מבוקשך, זה כבר סיפור אחר (ושאלה נפרדת לדיון נפרד), ואתה זכאי מן הבחינה המוסרית, לקחת אותו בכוח, גם על דרך ריב וחרון-אף.
גם כך וגם כך, אני לעולם, אבל לעולם, לא אשבור את הגשר ואת הזהות האתנית, הדתית והלאומית שלי עם אחינו האשכנזים.
מדינה יהודית, הגמוניה אשכנזית; בן גוריון בוועידת ההסתדרות 1947. צילום: זולטן קוגלר, לע"מ
מהכלל אל הפרט
סביה של אמי עלו מתימן ב-1903 והיו ממייסדי שכונת שעריים במושבה (דאז) רחובות. הורי אבי עלו מתימן ב-1907 (כתינוקות), השתקעו ביפו ואח"כ בנווה צדק וכרם התימנים שם נולד אבי. מה שאני אומר בזה הוא שהמשפחה שלי די ותיקה בעמק הבכא הזה שלנו.
סבא אברהם הוכש ע"י נחש, ומגיל 17 צלע את דרכו ואת עתידו. נכותו לא הפריעה לו לעסוק במסחר ולהיות בעליה של חברת אוטובוסים קטנה בשם "המזרח", ולהפוך בהמשך, לבעליהם של פרדסי פרי הדר. סבתא מרים גידלה שבעה ילדים, מה שלא מנע ממנה להחזיק בחצר ביתה גן לילדים ממשפחות קשות יום ולילדים אשכנזים יתומים "תוצרי" הדרקון הנאצי. היא גם הייתה פעילה רוויזיוניסטית רעשנית ומוכרת שעל שמה רחוב וגינת משחקים בעיר רחובות.
סבתא רחל התגרשה מסבא יפת שהייה שייגץ לא קטן, והיא גידלה את אבי ואחיו בדירת חדר שכורה עם שירותים בחוץ, מה שלא הפריע לה לעבוד ולהתפרנס בכבוד כמנקת מרצפות בעיריית תל-אביב (דאז, ברחוב ביאליק) ולחסוך, ולקנות, ולתת במתנה להורי את הקרקע עליה הם בנו את הבית בו נולדתי.
אבא שלי שמואל עליו השלום, למד 8 שנים בתלמוד תורה, מה שלא הפריע לו להיות לוחם אצ"ל מגיל 16 ולהיפצע בגיל 17, ולייסד (בהמשך) מוסך מכוניות משגשג, ולרכוש את כל הבניין בו שכנה דירת החדר השכורה בה גדל (כולל השירותים שבחוץ).
אימא שלי שולמית שליט"א בהיותה בכיתה י' טלפנה לבולשת הבריטית והודיעה על פצצה בבית-הספר התיכון לנערות תימניות בו למדה. היא נתפסה וסולקה מבי"ס ומפעילות ספורטיבית (אתלטיקה קלה) "בהפועל רחובות". כל אלה לא הפריעו לה להדביק כרוזים עבור ארגון לח"י עד שפורק, להתחתן עם אבא שלי ולתמוך בו, ולגדל אותו ואת ארבעת ילדיה.
רוצה מאלה לומר, שאבותיי חתרו קדימה, גם אם מנקודת התחלה נמוכה וכשהסיכויים נגדם, והכילו את העלבון, וצעדו מבלי לרקוע ברגליהם. משמע, שאם זעם היה בליבם, הוא נותב להגברת המהירות והנחישות לעבר עתיד טוב יותר להם ולצאצאיהם.
חֵי אבי וחֵי אמי שלא שמעתי – מהוריי או סבותיי – גם לא חלקיק תלונה על אפליות, או פגיעה אחרת. בשום מצב לא שמעתי את זה, גם בזקנתם. מה שכן שמעתי זה שאני בן מלך שכל העולם כפרה עלי. אבא שלי היה מעיר אותי בכל בוקר לבית-הספר עם "ויתן לך אלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש, יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים".
אז אני לא אומר שיצאתי מציאה גדולה, אבל קיבלתי את ההערכה העצמית המוצקה ואת העוז לעמוד על שלי. הם הניחו אותי על אדנים מוצקים והקנו לי את ההכרה שאם אתמיד ואחתור למגע בכל מה שלא ארצה לעשות – אצליח (ואני לא אומר שלא עשיתי להם את המוות).
אמרתי תמיד, שאני לא תובע את עלבון הוריי או סבותיי כי הם עשו את זה יפה לבד. עוד אמרתי שאני לא נושא אותו בנפשי כי הם בעצמם הניחו אותו מאחוריהם וכי הם מתביישים כאשר מישהו אחר, גם אם זה בנם, עושה את זה במקומם. הוספתי ואמרתי, שאינני תובע את עלבוני אלא את מעמדי החברתי, ונוטל אותו, בנימוס תקיף, גם אם לא מגישים לי אותו, וגם אם זה עולה לי בחבורות חברתיות נפוחות וכחולות.
ומה העברתי אל ילדיי? אותם, אם להשתמש במינוח של אורטל בת דיינצ'יק, הדרתי מהשיח הלעומתי הזה. הם לא מכירים אותו והוא לא מדגדג להם את התריסריון – ואני מרוצה מזה.
נקודת פתיחה נמוכה; מעברה ליד תל-אביב. זולטן קלוגר, לע"מ
סוף דבר
המוח שלי הוא מוח יהודי מתוסבך, ולכן יש בו יותר משני צדדים, הרבה יותר, לפחות שישה. זה קורה לי כשאומרים לי שמפלים אותי, כי אז אומרים לי שאני נחות – ואני לא.
מצד אחד, אני מבין שהיחסים בין יהדות ארצות האסלאם ליהדות אירופה מתאפיינים בשְנִיוּת אשר יש הרואים בה "שסע עדתי". החלק הטוב בשסע הוא הסכמה שאנו אחים ללאום ולדת תוך שכל צד מכיר בצד האחר כיהודי כשר (מהבחינה הביולוגית אף נמצא גֵן יהודי מאופיין). החלק הרע מתאפיין באי-הבנה תרבותית שנוצרה מנתק של 2,000 שנים.
מצד שני, המיזם הציוני כמוהו כחציבת דמות מרהיבה בסלע – עם כפית. ואם עפו שבבי אבן לתוך העין וזה מציק, נטפל בזה טוב טוב, בשיח תקיף אך לא תוקפני, ונייסד יחד מן בנק קואופרטיבי של רעיונות חדשניים להתיר את הפלונטרים שבינינו לבין עצמנו.
מצד שלישי, גדלתי בתל-אביב. שכונה מעורבת לגמרי – מזרחיים ואשכנזים. מבין חברי הטובים מהילדות יש אשכנזים שניים, תימני אחד, פרסי-מרוקאי אחד, פרסי אחד, יווני אחד. האשכנזים לא היו מ"העשירים" שבחבורה. כולם ילדים טובים ומוצלחים, חמסה חמסה, עד היום – תגיד לי יאמר על כך פלאטו-שרון, "מה יכול זה שד עדתי לעשות באינפורמסיה זה נגד מדינה?".
מצד רביעי, הבתולה הצרפתייה ז'אן מעיירת הפיתוח ארְק, איכרה נבערת בת 17, תבעה ולקחה לעצמה את הובלת הגייסות הצרפתיים במלחמת 100 השנים נגד אנגליה. אני למדתי מהורי ומז'אן ד'ארק לתבוע את המגיע לי בדין, ואם לא נותנים לי, אני לוקח.
מצד חמישי, נכון שהתנהגות אחינו האשכנזים לא הצטיינה ברגישות יתר, אבל יבשת אירופה מעולם לא הצטיינה בתכונה זו. אני חושב שלקור המקפיא בערבות גדנסק בואכה ים הקרח הצפוני, חלק לא קטן בליקוי זה.
מצד שישי ואחרון, ומאחר ופה זה לא "דרום אפריקה", ודזמונד טו-טו לא נצפה פה לאחרונה, אזי אין שום מקום ל"ועדות האמת והפיוס". למה? כי פה אין מעוולים גמורים ואין קורבנות מוחלטים, יש פה טעויות שנעשו, והן ברות תיקון.
אם כבר אמרתי את שאמרתי אני מוסיף: אם תשקול לי אלף מזרחיים אכולי שנאה תמורת גברת ציונית אחת – לא מחליף. ודעו יקירי האשכנזים, אתם בשר מבשרי – אנשים אחים אנחנו.
את הספר הציוני אני רוצה עם "כתוב" ולא עם "מחוק" ושיהיה "ספר ברזל עם כריכת פח", אליבא דגשש חיוור. וכך, רק כך, נהייה צודקים 100% ובו בזמן, חכמים 100%. ושאלוהים ישמור אותנו מהשעות הרעות
.
