ארה"ב וישראל: דיבורים לחוד ומעשים לחוד

פורסם גם ב-"מידה" 8.5.14 

http://mida.org.il/2014/05/08/%D7%93%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%93%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%93-%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99-%D7%90%D7%A8%D7%94%D7%91-%D7%95%D7%99%D7%A9/

ביום הם מפזרים הצהרות ציוניות למכביר, אך בלילות פועלים על-פי דבר אחד ויחיד: האינטרס האמריקני • החל בהכרזת העצמאות ועד לימינו אנו, הבית הלבן מתעניין בעיקר בשגשוגה של אמריקה ולא בהצלחת בעלת בריתה החביבה מהמזרח התיכון • הגיע הזמן שהציבור בישראל יתבגר ויפסיק להתרגש מכל מופע של רטוריקה ציונית נשיאותית 

בדיבורים הכל דבש. פגישת פסגה

שאלה: "מהי בירת ישראל?".

תשובה: "השגרירות שלנו, כפי שאתם יודעים, ממוקמת בתל-אביב".

שאלה: "מה זה אומר? שאתם רואים בתל-אביב בירת ישראל"?

תשובה: "סוגיית ירושלים תיפתר רק במשא ומתן" 

(מתוך שיחה של וויקטוריה נולנד, דוברת משרד החוץ האמריקני, עם עיתונאים בישיבת תדרוך רשמית שנערכה בתחילת 2012 בבניין משרד החוץ האמריקני).

מאז ומתמיד היו היחסים עם ארצות-הברית מורכבים: מצד אחד מדובר בידידתנו הגדולה, החולקת עמנו ערכים משותפים ותרבות דומה, ואף נושאת עמנו בנטל תואר "השטן (הגדול\הקטן)"; אך מנגד, לא אחת נוקטת אמריקה במדיניות לעומתית ולעתים אף עוינת.

כאשר עוקבים אחר גלגוליה של אותה ידידות, ניתן להבחין בדפוס פחות-או-יותר קבוע. ברמת הדיבורים, מדובר באחת המדינות הציוניות ביותר בתבל: נשיאי ארצות-הברית השונים חתומים על חלק מההצהרות הפרו-ציוניות המרגשות ביותר שבנמצא, העוסקות במחויבות עמוקה של העם האמריקני לישראל, בדאגה לביטחונה ולכלכלתה של ישראל, ומזכירות את הקשר היודאו-נוצרי העמוק שמהווה את תשתית הברית בין שתי המדינות; אך ברמה המעשית,אמריקה – ככל מדינה רציונלית אחרת – דואגת בראש ובראשנה לאינטרסים הלאומיים שלה, גם במחיר פגיעה בישראל. 

בהקשר זה, המציאות די מרה: עם כל הכבוד, ישראל היא מדינה קטנה ובעלת משאבים מוגבלים. היא לא חולשת על מאגרי נפט, אין לה שליטה על נתיב סחר בינלאומי (כלומר היה לה, עד שהאמריקנים לחצו ויצאנו מסיני) והיא גם לא מחזיקה בקשרים מיוחדים עם מעצמות עולמיות. אשר על כן, באופן עקבי למדי האינטרס האמריקני נוטה לפיתוח יחסים עם מדינות ערב, המחזיקות בעתודות הנפט העולמיות ושבזמנו שיחקו תפקיד מפתח במהלך המלחמה הקרה. לא אחת קרה שבמסגרת החיזור אחר הערבים נאלצו האמריקנים לשלם במטבע ישראלי.

הפער בין הרובד ההצהרתי לרובד המעשי יוצר את הערפול שביחסי ישראל וארצות-הברית, והוא זה שבזכותו יכול השמאל לטעון כי מדיניות חוץ מתרפסת טובה לישראל כי הרי גם האמריקנים, ידידינו הגדולים, תומכים בה.

תמיד יש עוד כמה ידידים בתמונה. הנרי קיסינג'ר עם אנואר סאדאת

מתרגשים ומחרימים

קחו למשל את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהנהיג את ארצות-הברית בזמן מלחמת העולם השניה, זו שנרשמה בתולדות עמנו כ"שואה". הנשיא הכריז במכתב מפורסם כי הוא "מביע את אהדתו להקמתו של בית לאומי יהודי עבור היהודים בפלשתינה...; אני נפעם מההתקדמות שהושגה על-ידי החלוצים היהודיים".

אך למרבה הצער, אהדה נפעמת זו לא כל כך הועילה לעם היהודי ולישות הציונית. מלבד התנגדותה של ארצות-הברית לקליטת אניית הפליטים 'סיינט לואיס' שנשאה 936 פליטים יהודים מאירופה, ומלבד התנגדותה להפצצת מחנות ההשמדה, ארצות-הברית גם לא סייעה להקמת המדינה לאחר המלחמה. כך, הוועדה האנגלו-אמריקנית שהוקמה לאחר המלחמה המליצה אמנם לקלוט 100,000 פליטים מאירופה בארץ-ישראל, אך יחד עם זאת תמכה בהקמתה של מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית, בה ישגשגו בנחת נבלוסי ותל-אביבי , וח'לילי לצד ירושלמי ירבץ. ו"בית לאומי יהודי", אין.

גם משהושג הרוב הנדרש בעצרת האו"ם להקמת מדינה יהודית (כ"ט בנובמבר 1947) הזהיר הנשיא טרומן מפורשות את בן-גוריון לבל יעז להכריז על עצמאות, וכך, כאשר ידיו ובלוריתו של הזקן התנופפו בבית העם, עת הקריא את מגילת העצמאות, כעסה אמריקה עד מאוד, הטילה אמברגו על משלוחי נשק אליה והשתהתה כשמונה חדשים עד להכרה מלאה בישראל. כל אלה לא הפריעו לנשיא הארי טרומן להחמיא ליהודים באלה הדברים: "היה לי אמון בישראל לפני שנוסדה, ויש לי בה אמון היום".

והדפוס נמשך: הישגיה של ישראל במלחמת ששת הימים היו לצנינים בעיני ארצות-הברית, שהכריזה כי אינה מכירה במזרח ירושלים כטריטוריה ישראלית וכי היא רואה בה שטח כבוש. ממי כבוש – לא פירטה. ארצות-הברית תמכה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לפיה על ישראל לסגת "משטחים שנכבשו בעימות האחרון", וכי יש "פתרון צודק לבעיית הפליטים". אך בה בעת הכריז הנשיא לינדון ג'ונסון כי הוא "אולי לא דואג לישראל באותה תדירות שבה דואג לה ראש הממשלה אשכול, אך הוא דואג לה עמוקות לפחות כמוהו".

במצוקת מלחמת יום כיפור, שר החוץ דאז, הנרי קיסינג'ר, יהודי יליד אוסטריה, השכיל לפצל עצמו להנרי החם – חייכני וידיד גדול, ולקיסינג'ר התחמן – שהניח לישראל לדמם עד שניאות לספק לה נשק ברכבת אווירית. ועם זאת, הנשיא ריצ'רד ניקסון הבטיח גדולות ונצורות, ובנאום בפני ההסתדרות הציונית אמר: "ישראל היא אחת הידידות הגדולות שלנו...ארצות-הברית מוכנה לספק את הציוד הצבאי הנדרש לתמוך במאמציהן של ממשלות ידידותיות כמו ישראל להגן על בטחון תושביה".

יחסים מיוחדים? ג'ון קרי ונתניהו באווירה אחרת. צילום: פלאש90

האב הבן והאובמה

הנשיא ג'ורג ווקר בוש (בוש האב) הכריז מפורשות כי ירושלים איננה חלק ממדינת ישראל, ואישר לראשונה מגעים עם אש"ף בעקבות הכרזת ערפאת באו"ם על הקמת מדינה פלסטינית (נובמבר 1988). זאת, תוך שאסר על ישראל להגיב על ירי של כ-40 טילי סקאד על אזרחיה. למי ששכח, תמורת הפגנת משמעת זו, ישראל זכתה בזימון נחרץ לוועידת שלום במדריד עם סאאב עריקאת בכאפייה ערפאת-סטייל.

למרות זאת, כאשר נדרש לומר כמה דברים טובים על ישראל הרעיף בוש האב סופרלטיבים למכביר בסגנון "לא ניתן לגדוע את הקשרים המאחדים את שתי המדינות שלנו...".

התפוח לא נופל רחוק מהעץ: הנשיא ג'ורג' בוש הבן, הידוע כידיד גדול לישראל, לא הסתפק בפחות מ"חזון" שהפך במהרה ל"מפת דרכים". לא החזון ולא המפה חידשו משהו במדיניות ארצות-הברית – מבחינתה, ירושלים העתיקה לא תישאר ישראלית וכך גם כ-97 אחוזים מיהודה ושומרון, תמורת ערבויות אמריקניות אמורפיות ללוחמה בטרור. ג'ורג'ווקר בוש הבן לא פיגר אחר אביו וידע גם הוא להשקיט את הפובליציסטים היהודיים באמצעות רטוריקה משכנעת: "אני מבהיר באופן חד משמעי כי נשתמש בכוח צבאי כדי להגן על בעלת בריתנו ישראל".

הנשיא ברק חוסיין אובמה הגדיל מכולם ובנאום קאהיר (יוני 2009), בפני סטודנטים משולהבים באוניברסיטה האסלאמיסטית של אל-אזהאר, הכריז שארצות-הברית היא מדינה מוסלמית (!) וכי המצב בו לפלסטינים אין מדינה הוא"בלתי נסבל", תוך שבמשפט העוקב הערה לגרוננו את גלולת השינה הבאה: "הקשרים העמוקים בין ארצות-הברית לישראל נותרים חזקים ובלתי מעורערים כתמיד".

בזמן האחרון ניהל שר החוץ קרי מרדף בלתי פוסק אחר ישראל, על מנת להביאה להסדר עם הרשות הפלסטינית. קרי לא המציא מדיניות חדשה, אלא את זו הישנה והטובה: נסיגה לקווי הפסקת האש של 1949 עם תיקוני גבול קטנים ופיצוי בשטחים חלופיים, חצי ירושלים, הסדר פליטים ו"די להתעקש על מדינה יהודית" תוך שהבטיח ערבויות בכסף ובנשק. וכצפוי, האשם בכישלון השיחות הופל על ראשה של ישראל.

הנה כי כן, ארצות-הברית לא שינתה את מדיניותה כלפי ישראל ב-65 השנים האחרונות. לדידה, יחסי ישראל-ארה"ב דומים ליחסי לורד-ווסאל – וישראל אינה בתפקיד הלורד. ישראל לשיטתה היא כלי משחק יעיל המשמש אותה כנמר אזורי תוקפן, שברצותה היא משסה אותו במשטרים סוררים וברצותה מרסנת אותו, ובעת הצורך מפעילה אותו כמחסום בפני גלישת הטרור האסלאמיסטי לעבר אירופה השוקעת. כל זה עולה לה כשלושה מליארד דולר בשנה – השקעה די משתלמת.

 מדיניות ה"רזון דטה" המקיאווליסטית האמריקנית ידועה לכל והיא באה לידי ביטוי גם במדיניות החוץ האמריקנית כלפי ישראל. לפיכך, אין לתת משמעות מופרזת לנאומי תמיכה חוצבי להבות וערבים לאוזן המושמעים מפעם לפעם מפי נשיאי ארצות-הברית ופקידיהם, במיוחד כאשר הם מושמעים בסמיכות לדרישות כואבות ובלתי מוצדקות. בפעם הבאה שמנהיג אמריקני מגיע ארצה עם חבילת דרישות "ידידותיות", יכולים מדינאינו להבטיח לו כי ישראל רואה באמריקה את בעלת בריתה החשובה ביותר החולקת עמה ערכים משותפים, וכי ישראל מביעה דאגה כנה לשלומם ושגשוגם של אזרחי ארצות-הברית – אך לצערנו לא נוכל להיענות הפעם לדרישה. ובכל מקרה, אם תהיה בעיה, לא נהסס להשתמש בכוחנו הצבאי כדי להגן על ידידותינו.