סבתא שלי - רחל - היתה מנקת רצפות בבניין עיריית תל אביב הישן ברחוב ביאליק. יום אחד יצא מכרז פנימי לכל עובדי העיריה ובו הוזמנו עובדי העיריה לרכוש קרקעות במקומות שונים. אז סבתא שלי קנתה חצי דונם בתל אביב ושני דונם בתל נוף. למה דווקא תל נוף ולא גבעתיים? כי שניהם מתחילים ב'תל' וכי כלל גדול הוא שאין קונים באותה חנות את אותו הבגד.
סבתא שלי נתנה את הקרקע בתל אביב לאבא שלי - שמואל - והורתה לו לבנות בית לו ולאחיו הקטן. הוא מעלה ואחיו מטה. וכך היה אבא שלי בנה בית שתי קומות בשכונת ביצרון בתל אביב עליונה לו ותחתונה לאחיו הקטן, דויד.
לימים אבא שלי חטף את אימא שלי - שולמית - ונשא אותה לאישה לאחר ששילם לאבא שלה עז ושתי פרות, ודויד חטף אישה משלו, ונהיה קצת צפוף. אז האחים לוו קצת מהבנק וקצת מאביהם - יפת, שהיה עובד גן החיות הישן של תל אביב בבוקר ונגן תזמורת בערב - וקנו קרקע בגבעתיים בנו עליה בית ושיכנו את דויד, וכך נפרדו כל אחד בבית משלו.
זו הסיבה מדוע הבית שלנו היה הפוך - קומה שניה היתה הקומה העיקרית בה ישנו הורי ובה התנהלו חיי הבית, וקומת קרקע קומת השינה לילדים.
בנסיבות מסוימות שלא ניכנס אליהן - רק נציין שאחותי הקטנה נולדה פגה ונהגה לצעוק ולאכול בלילה ולישון ביום - היגלה אבא שלי את עצמו מרצון לקומת הקרקע והיה עולה פעם פעמיים בשבוע למעלה לישון עם אימא שלי. כשלעצמי לא הבנתי למה פעמיים בשבוע הוא יכול לסבול את רעשי הרקע וחמש פעמים בשבוע לא, איך הראש שלו לא מתפוצץ פעמיים בשבוע, ומה כבר היא עושה לו שם שכל כך מרגיע אותו, ואולי הוא בכלל חירש. הפכתי והפכתי עד שהגעתי למסקנה שיש דברים בלתי ניתנים להסבר ושההורים שלי הם סתם זוג מוזר חובב רעש.
בכל בוקר כולנו היינו עולים למעלה לארוחת בוקר עם אבא שלי ואימא שלי והיינו מחויבים לשתות כפית שמן דגים מה שהיום קוראים אומגה 3 , ולפעמים היה אבא שלי כועס, אבל אימא שלי לא היתה מכילה אלא היתה כועסת בחזרה, וכשהיה כועס מאוד היתה מטילה בו צלחות עם סבון כלים והיה בבת אחת נבהל ומשתתק, שותה את התה וממלמל שאימא שלי לא שווה רבע ממה ששילם בעבורה לאביה. לאבא שלי היתה תכונה שהיה ניצת מהר וכבה מהר כמו זיקוק, ואימא הייתה אוספת טינה למסה קריטית עד למפץ הגדול ולא היתה סולחת אלא במאמצים רבים. קוראים לזה אופי.
פעם אחת כל כך הרגיז אותה עד שהתפוצצה בבום עז, ומיד לאחר שסיימה לטווח בו צלחות עם סבון כלים, לקחה אותי לחברה שלה מרים בנתניה והתכוונה להישאר שם לעד, ולא זכור לי אם מרים שמחה או נעצבה על כך.
מכל מקום, לאבא שלי לקח חמישה ימים לאתר אותנו - יש מקום להטיל חשד במרים אבל אבא התעקש שזו היתה עבודה של חברו דויד דהרי שהוציא להורג את הסרג'נטים הבריטים - וביום השישי הופיע בנתניה כולו נופת צופים אבל אימא שלי לא רצתה לשמוע והודיעה לו שהיא נפרדת ממנו. אבא שלי שלא היה ותרן וידע לחפור, הלך לאימא שלה - מרים גם היא - והסיע אותה מרחובות לנתניה באינטרנאש של חברת דובק, שתדבר על לבה של בתה אבל ללא הועיל. בערב התשיעי אבא שלי העמיד פני מתעצבן ועשה הצגה שהוא קם ועוזב אותה חת שתיים, ויתחתן עם החברה הקודמת שלו סעידה רוקבן.
אימא שלי מיד הגיבה אחזה בשתיים מהצלחות של מרים עם סבון כלים, וזרקה לראש של אבא. והוא אמנם חמק אך הסבון הלבן ניתז וכיסה את האף והפה והוא נראה כמו רוח רפאים שיש בה מנהרה עם חור כניסה וחור יציאה, אבל הוא לא ראה את עצמו ועשה את הפרצוף עם העיניים הכועסות כדי להרתיע את אימא שלי, שהייתה באופנסיבה.
אלא שהפרצוף שלו נעשה כל כך מצחיק עד שאימא שלי שוב התפרצה, הפעם בצחוק, וכולם הצטרפו, אפילו אני, והנה ירדו הטונים, והנה דיברו שניהם בתיווך מרים ואחר כך לבד, והנה נכנסו לחדר שינה של מרים בחושך - מה יש לעזאזל לדבר בחושך - ומפה לשם אספו אותי ואת אחותי הפגה וחזרו הביתה ונכנסו לחדר השינה בקומה השנייה ולא יצאו ארבע ימים עד שאבא שלי שוב התלונן שמתפוצץ לו הראש מהרעש שמקימה הפגה, וירד שוב לישון בחדר בקומת הקרקע.
מאז ידע אבא שלי להרגיז את אימא שלי במידה כזו שלא יצרה בלבה עילה מספקת להגר שוב לבית של חברה שלה מרים בנתניה ואם אני עושה אחד ועוד אחד אני חושב שאפילו היה נהנה לחטוף צלחת עם סבון כלים, פעמיים שלוש בשנה.
אלה הורי. אבא שלי בעל מוסך, ואמא עקרת בית הוא לא מדען אטום והיא לא מארי קירי אבל לשניהם היתה את היכולת הפלאית לאהוב אחד את השניה עד יום מותם ולגדל ארבע ילדים בריאים בגופם ובנפשם ללא רגשי נחיתות על היותם יהודים בארץ ישראל ואבא שלי אפילו לא התבייש לקחת אותנו למוחרקה ולהצביע במדויק עם המקום בו עשה אליהו הנביא זכור לטוב בנביאי הבעל, את מה שעשה.
על הקרקע בתל נוף, אגב, לא בנינו בית היות וסבתא שלי, רחל, לא הבחינה שמכרו לה שני דונם בבסיס חיל האויר ממש מתחת מסלול ההמראה ומלבד מכתב תודה ממפקד חיל האויר על תרומתה להשמדת חילות האויר של מדינות ערב במלחמת ששת הימים, לא ראתה ח'יר מהקרקע והייתה אומרת שוב ושוב שבענייני קרקעות, הכלל האוסר לקנות את אותו הבגד באותה החנות, אינו תקף.
לזכר הורי - שולמית ושמואל שבילי - ילידי הארץ ובוניה, אשר נפטרו לשדות המוריקים בגן עדן בו' טבת ובט"ז שבט, בהתאמה. ביום שני הקרוב, כ"ח טבת, נעלה לקברם המשותף לומר משניות, בשוויון מלא, בכבוד גדול ובהכרת תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה