מלחמת אזרחים

 זה לא חדש שמתחוללת מלחמת אזרחים שקטה בין העם היהודי לעם הערבי בתוך הקו הירוק. זו מלחמה ארוכת שנים, והיא עברה עליות וירידות טרם קרות המדינה עת מידי כמה שנים נוצרו פיקים של אלימות. כך היה ב1020, 21 , 1928-9, 1936-9 ו1948-9.

מפרוץ המדינה שככחו המאורעות האלימים כמעט לחלוטין, מכל מיני סיבות, אולי בשל גירוש הרוב הערבי מתחומי ארץ ישראל שממערב לקו שביתת הנשק (הקו הירוק), אולי בשל אופיו הקשוח של המשטר המפאיניקי סוציאליסטי מיליטריסטי של העשורים הראשונים לחיי המדינה הצעירה, ואולי בשל השלמה של המיעוט הערבי הנותר בעליונותו של המשטר היהודי ציוני. מצב זה החזיק מעמד - להוציא פיק של יום האדמה 76 - למעלה מחמישים שנה, עד אירועי אוקטובר 2000, שלבשו אופי לאומי מובהק שכן אלא פרצו יחד עם האינתיפאדה השניה המדממת. 

ממצאי ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לחקור את האירועים, נדמה לי שבין משימותיה היתה חקירה כיצד ומדוע נהרגו 10 פורעים ערבים, קיבעו את מעמד הציפור הערבי כמגזר לאומי מתנגד והפכו את נציגיו ללגיטימים וקשרה את ידיה של משטרת ישראל לאכוף הפרות חוק והפגנות שנערכו על בסיס לאומי. נייר העמדה של הוועדה הערבית העליונה שפורסם ב1999 למיטב זכרוני, הפך אט אט למניפסט של הרחוב הערבי בישראל של תוך הקו הירוק, או כפי שהם מכנים את עצמם, "ערביי 1948" או "ערביי הפנים".

אין טעם לפרט כיצד הפכה ישראל לליברלית יותר ויותר, ליברלית במובן השלילי, במובן שהפנה עורף ללאומיות הציונית ורק ארמוז שהתהליך החל במהפך הפוליטי ב-77 ובתרבות הנגד שהתפתחה נגדו ברחוב היהודי, ובמוקדי הכח הממלכתיים כבתי המשפט, העיתונות הכתובה והאלטקונית ובפקידות הבכירה, בעיקר הפקידות המשפטית והכלכלית.

ככל שישראל נהנתה משקט ביטחוני מול העולם הערבי, שגשגה כלכלתה, ורוב האזרחים ניהנו מעליה חדה למדי ברמת החיים, בהכנסה המצרפית ובאורחות החיים. וככל שהיא שגשגה הפכה ליברלית יותר. ישראל החלה לקלוט הגירה מאפריקה, וארגונים לא ממלכתיים החלו לצבור השפעה ובתי המשפט נטלו לעצמם יותר ויותר חירות לרסן את הרוב ואת זכותו לנווט את ספינת המדינה כרוחו - בתוך התחשבות ברוחו של המיעוט אך לא בשל חובתו לעשות כן אלא מכח כללי ההוגנות והכיבוד בין חלקי החברה.

ערביי הפנים עלו על גל השגשור וניצלו את הליברליזם הקיצוני, מבלי להיהפך לליברלים בעצמם. ההקצנה הלאומנית בציבור הערבי גדלה ככל שעלתה רמת החיים. וככל שעלה סף ההכנסה, ועלה נפח ההשכלה - עלה מפלס ההקצנה. תהליך שאיננו נדיר כלל וכלל ומלבד שמעון פרס וצאצאיו האידיאולוגיים, כל תינוק פוליטי שעיניו בראשו, חש בתהליך.

הציבור הערבי החל לחגגו את אירועי הנכבה, להניף דגלי פלסטין, ולהרים את קולו בכנסת. בתחילה הפגין בתוך יישוביו, אחר כך מחוץ ליישוב וכעת הוא מפגין בהחצפת פנים באוניברסיטאות יהודיות או בצירים ראשיים של הערים הגדולות. הרשויות המתירות, התירו את החצפת הפנים ונימקו זאת בזכויות יסוד כחופש הביטוי וחופש ההפגנה. 

תוצאת הליברליזם הפרוע ניכרו באירועי מאי 2021 שפרצו בתמיכה בשיגורי טילים של החמאס על ערי ישראל בשל מצעד הדגלים ביום ירושלים, הנמשכים עד היום, כשנה אחרי, שנה שערביי הפנים עברו מהפגנות לאומניות לפוגרומיפ אלימים בערים המעורבות, לחוליות רצח שיצאו מאום אל פאחם ברמדאן אפריל 22, ובאלימות סטודנטים ערביים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב. 

ואני מניח שבעתיד הקרוב נשב בבודגות ובפאבים ובסלונים בבית שלנו ונצפה בפאנלים מתקוטטים בתכניות ובתמונות שמביאים לנו הכתבים באמצעי המדיה ונחזיק את הראש, נביט פעורי עין במרקע ולא נאמין למראה עינינו.

איך אני יודע? שרק טמבל לא רואה שמתקיימים כל התנאים למעבר ממלחמת אזרחים שקטה למלחמת אזרחים פעילה ואלימה ברחובות הערים בישראל.