ההחלטה הנכונה של ראש עיריית אשקלון

פורסם גם ב"מידה" 23.11.14

למרות הביקורת הציבורית חייבים להודות: איתמר שמעוני מילא את חובתו לתושבי עירו ופעל להבטחת ביטחונם של ילדי הגנים • בבחירה שבין סכנה לחיי אדם לאכיפת חוקי העסקה שוויוניים, הבחירה ברורה

לא סומך על אף אחד. ראש עיריית אשלקון איתמר שמעוני. צילום: פלאש90

מספרים על "דילמת החמור" של הפילוסוף צרפתי ז'אן בורידאן שלפיה החמור, שהיה רעב מאד וצמא מאד, היה צריך לבחור בין כלוב המספוא לשוקת מים. החמור התקשה להכריע עם מה להתחיל, וכך עמד מולם ובהה עד שהתפגר ומת מרעב. והלקח ברור: שלא כמו בני האדם, החמור חסר את יכולת להכריע בין שתי חלופות.

שלא כמו החמור של בורידאן, איתמר שמעוני, ראש העיר אשקלון (גילוי נאות: אינני מכיר אותו), גילה השבוע יכולת קבלת החלטות אמיצה. בהחלטה שהוא פרסם ביום חמישי הוא הודיע על הפסקת עבודתם של פועלים ערבים בגני הילדים בעיר:

על אף שהאחריות להצבת מאבטחים הינה של המשרד לביטחון פנים, הנחיתי להציב החל ממחר בבוקר מאבטחים חמושים בכל אשכול גנים (כ-40 גני ילדים) הסמוכים לאתרי בנייה בהם מועסקים פועלים ערבים. כמו-כן, בגנים בהם מבוצעות עבודות להקמת ממ״דים על ידי פועלים ערבים, יפסקו העבודות עד להודעה חדשה. אני מודה למשטרת אשקלון על שיתוף הפעולה ההדוק בנושא ולתורם שהסכים לממן את עלות האבטחה בגנים. (מתוך דף הפייסבוק של איתמר שמעוני).

שמעוני נקט בשני צעדים: הגברת האבטחה בגני הילדים הסמוכים לאתרי בניה והפסקת עבודות בניית ממ"דים בגני ילדים. בשני המקרים ננקטה הפעולה בשל חיכוך עם פועלי בניין ערבים, ואף הובהר כי בחלוף סופת ההסתה והרצח הערבית, יחזרו החיים למסלולם והפועלים לעבודתם.

שמעוני לא הציב מחסומים בכניסה לעירו, גם לא אסר כניסת ערבים באשר הם לאשקלון, ואפילו לו תפר לכנף בגדם טלאי צהוב בצורת סהר וכוכב.

חצי עולם נזעק בקול שוועה והתנפל על ראש העיר. מהדורות חדשות נפתחו בידיעה הדרמטית ויונית, מעבר לזעף הרגיל, עשתה פרצוף של 'אם האיש הזה היה לידי הייתי מכניסה לו באבי אביו'. ובכלל, אם היו ילודי אישה חיים בערפילית אנדרומדה, היו נזעקים גם הם, וטופפים בתרעומת על פדחתו הבוהקת של ראש העיר.

היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה ויינשטיין, הצטרף לאספסוף הפוליטיקלי קורקט, ובמפגן צביעות דקדנטי דרש משמעוני הבהרות והזכיר לו כי חוקי ישראל אוסרים על הפליה גזעית. חבל שויינשטיין לא נזכר בחוק אחר של מדינת ישראל, זה האוסר על רצח, על איום ברצח ואפילו על "חשש צופה פני עתיד" למעשה רצח.

מה באמת עשה ראש העיר? באמת עשה, אני מתכוון.

העיר אשקלון סבלה קשות מפגיעת טילים במבצע 'צוק איתן' מה שהביא לבניית מרחבים מוגנים בכל מבני הציבור ובמוסדות החינוך. כידוע, מי שעוסק במקצועות הבניה הם ערבים. צרפו את הנתון הראשון לשני וסביר שגם אתם תסיקו שנוכח ההסתה הרצחנית של אבו מאזן ומתקפת הטרור המשתוללת בעקבותיה , ייטב לביטחונם של הילדים אם יזכו להגנה טובה יותר. שוו בנפשותיכם שאתם הורים לילדים שלומדים בגנים בהם מועסקים בימים אלו פועלים ערבים.

כעת אתם יכולים אולי להבין את פנייתם של הורי הילדים לראש העיר ודרישתם לפתרונות שיבטיחו את בטחון ילדיהם.

ראש העיר אשקלון יכול היה להפנות את גבו להורי הפעוטות ולמציאות, לעטות על פניו הבעה של שאט נפש קרירה מפני הדרישה "הגזענית" ולשלח מעל פניו את האזרחים המפוחדים.

הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף. צילום: פלאש90

בין עקרונות מופשטים לחיי אדם אמיתיים

אך שמעוני פעל אחרת, ועשה את המעשה הנכון. הוא פקח את עיניו, הביט סביבו, זיהה את הסכנה הנובעת ממסע הרצח והבין שערבים מטורפי שנאה אינם מהססים לעשות שימוש בנשק מאולתר (כלי רכב, סכין או מאכלת קצבים) נגד אזרחים. המסקנה המתבקשת היא כי יתכן וכמה מהם שרויים באתרי הבניה המפוזרים ברחבי עירו ואולי אף בתוך הממ"דים הנבנים בגני הילדים.

כידוע המחבל שהתנקש ביהודה גליק עבד במרכז מורשת בגין, הכיר היטב את השטח וידע היכן לארוב לקורבנו. ומי עבד במכולת הסמוכה לבית הכנסת בשכונת הר-נוף, אם לא אחד השוחטים? הנה כי כן, ישנם אנשים הנוטים לעשות שימוש במקום העבודה כפלטפורמה לביצוע פשעים מחרידים. ואנשים אלו הם, מה לעשות, ערבים.

אז שמעוני – כנראה ברנש שקורץ מחומר של מענטש וראש עיר שראוי לתוארו – עשה מה שבני אדם בעלי יושרה עושים: הכריע. לאחר שקילה בין החלופות הרעות שנחתו על שולחנו, בחר שמעוני בזו שתפיל עליו צרות צרורות בתקשורת, אך תעניק לתושבי עירו ביטחון אישי. בשביל המשפטנים שבינינו נאמר כי בעת הזו ובנסיבות האלה העדיף שמעוני לצדד בזכות לחיים גוברת על פני חופש העיסוק.

ואם כבר במשפטים עסקינן, אולי כדאי למתלהמי הפוליטיקי קורקט לקרוא את המשפט הבא: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו". אמרת שפר זו לקוחה מתוך ספר מוכר שאמור להיות מקובל על כולם. ספר החוקים קוראים לו, והמיקום המדויק הוא סעיף 34 י' לחוק העונשין. איך אמרו זאת במגילת הזכויות של האו"ם? "שום דבר במגילה הנוכחית לא יפגע בזכות הטבעית של הגנה עצמית אנדווידואלית וקולקטיבית" (סעיף 51).

שמעוני לא ביקש לפגוע או להפלות ערבים, אלא להכריע בין שתי חלופות רעות. ואם לא היה פועל כך, היו רואים בו לא יותר מאשר בן דמותו של החמור של בורידאן

.

איך להיות 100% חכם ו-100% צודק

פורסם במידה 11.2.14

מאמר יפה פרסם אלון מזרחי ב'מידה'. המאמר עסק בתחושות עלבון של "המזרחיים" ובכך שצריך להקשיב לתחושותיהם ולנהמת ליבם, ליתן מקום של כבוד לשיח המזרחי בתוך השיח הכללי ולקבל את עובדת הנוכחות החברתית המזרחית, וכל אלה אם יתרחשו יביאו לנחת רוח לכל הצדדים.

לאחר שהתייעצתי עם אבי המת ועם נכדי שטרם נולד, החלטתי להשיב לאלון ולומר שתוכן הדברים שאמר נכון, ואופן הצגתם, לא.

הנה, אני מסביר. נא לקרוא בסבלנות, זה טיפונת ארוך.

לא לשבור את הכלים; ראש הממשלה המנוח יצחק רבין במרכז קהלני עם עולים חדשים מתימן. צילום: צביקה ישראלי, לע"מ

פתח דבר (בקצרה, עם מעט הכללה)

במאות האחרונות, איתרע מזלם של היהודים בארצות-ערב לחוות את התרדמת הפוליטית, התרבותית והטכנולוגית שנפלה על העולם המוסלמי, ורק הדבקות בדת שימרה את זהותם התרבותית. בנסיבות אלה, לא היה בכוחם של יהודי ארצות האסלאם להוציא את רעיון שיבת ציון מהכוח אל הפועל והלאומיות היהודית בא"י הייתה בצלמה ובדמותה של יהדות אירופה האשכנזית.

ההגמוניה האשכנזית באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים הממסדיים – הפוליטיקה, המשפט, התקשורת והכלכלה, ובהקשר זה, לא נשכח את "הפנקס האדום". הממסד האשכנזי הפיח משבי כפור לעבר יהדות האסלאם, וקטלג אותה כמי שסובלת מחסך תרבותי ופוליטי ומאי הבנת עקרונות הדמוקרטיה הפרלמנטרית (את זה אני אומר בהכללה הפוגעת, למשל, ביהדות עיראק).

משכך, המדינה עשתה חיל, אך יהדות המזרח לא זכתה ליהנות מפירותיו, מה שהצמיח תרעומת וכעס, קצתם מוצדקים וקצתם לא.

יהודי ארצות האסלאם התאפיינו בממלכתיות מתונה ובלתי-תוקפנית מתובלת בציונות גנטית חמימה. הם שמו יהבם על ה"שִיכְּנוֹזים" שידעו לנהל את המדינה לפחות עד בואו של המשיח. הא ראיה לאהבת ציון היא העלייה ההמונית למדינת ישראל עֶרֶב ובסמוך לאחר הקמתה (לא שכחתי את הפוגרומים שהם סבלו, אך אני מניח בוודאות קרובה, שגם בלי פוגרומים יהדות זו הייתה נוטלת מטלטליה ועולה לישראל מיד עם היוודע דבר הקמתה).

בימינו לא הצלחנו להיפטר לגמרי מהחטוטרת העדתית. אנו מוצאים עצמנו מפעם לפעם מתמודדים עם תופעות עדתיות מכוערות. כך, למשל, בתכניות בידור המזרחיים מוצגים בדרך נלעגת למדי, השיח התרבותי והפוליטי במדיה הוא "אשכנזי", מוסדות תרבות "אירופיים" בכל תחומי האומנות זכו לבתים משלהם ולתקציבי ענק, בעוד שמוסדות תרבות מזרחיים "זכו" לפעול במתחמי פרינג' נעדרי תקציב. הד מרוחק לכיעור זה אנו שומעים (אם כי בהיחבא) בתרבות הבילוי כאשר אנו נתקלים לא פעם בביטויים מכוערים כלפי מזרחיים ובסלקציה במקומות הבילוי.

מנגד, ניצב מיעוט מזרחי קולני, שבחר בדרך התרסה קיצונית שהעבירה אותו על דתו, דעתו ולאומיותו. מיעוט זה הפך את התרעומת לשנאה יוקדת ואת השימוש בה – למקצוע. טיפוסים אלה רואים את עתידה של מדינת ישראל עין בעין עם "כנופיות הערביים" (כמאמר ש"י עגנון) ועם הפרופסור הערבי אדוארד סעיד, אשר הנחיל לעולם את הטיעון המופלא על שיבת ציון שאינה אלא מעשה של קולוניאליזם אירופי.

אנשים טובים נגררים לשיח המזרחי הלא-ציוני, בטיעון שהוא כלי תרבותי הנחוץ להתכתבות עם התרבות האשכנזית. הם סוברים שהטלת בליסטראות משתקות על הלעסן האשכנזי תהווה צדק פואטי הנדרש להמסת העלבון.

מצטער, לא מסכים!

בעיניי, שיח התרסה אינו שיח תרבותי, קל וחומר שיח של שנאה. כשאתה מתריס אתה לא מנמק, אלא אתה מעיף כותרות לאוויר במטרה לזעזע ולשתק. התרסה היא תלוית-נמען, שבלעדיו היא "קול קורא במדבר". מה עשית בזה? כלום! לא קיבלת דיון או ויכוח מפרה. המרב שאתה יכול לקוות לו הוא יריב מבועת שמהנהן ומגמגם התנצלות.

ההתרסה מחמירה את הפציעה וסופה להזדהם ולסכן את כל הגוף, ובכל מקרה שפכת את התינוק עם המים.

ושלא תהיה טעות בזיהוי כאן, אלון. אני מסכים לגמרי כשאתה טוען ש"שני אלה, ההוויה וחיתוך הדיבור של החדשות הישראליות ושל בית-המשפט העליון הישראלי, סובלים מריכוז בלתי-נסבל של אשכנזיות, שמקומו לא יכירנו בחברה ששואפת לתת לכל החברים בה תחושת ערך". אלא שאני מציע דם יזע ודמעות, עבודה קשה, לאט לאט, שלב שלב, עקב בצד אגודל. אלה יתחחו וייצרו קרקע פורייה לתבוע את שלך, ואם לא תקבל את מבוקשך, זה כבר סיפור אחר (ושאלה נפרדת לדיון נפרד), ואתה זכאי מן הבחינה המוסרית, לקחת אותו בכוח, גם על דרך ריב וחרון-אף.

גם כך וגם כך, אני לעולם, אבל לעולם, לא אשבור את הגשר ואת הזהות האתנית, הדתית והלאומית שלי עם אחינו האשכנזים.

מדינה יהודית, הגמוניה אשכנזית; בן גוריון בוועידת ההסתדרות 1947. צילום: זולטן קוגלר, לע"מ

מהכלל אל הפרט

סביה של אמי עלו מתימן ב-1903 והיו ממייסדי שכונת שעריים במושבה (דאז) רחובות. הורי אבי עלו מתימן ב-1907 (כתינוקות), השתקעו ביפו ואח"כ בנווה צדק וכרם התימנים שם נולד אבי. מה שאני אומר בזה הוא שהמשפחה שלי די ותיקה בעמק הבכא הזה שלנו.

סבא אברהם הוכש ע"י נחש, ומגיל 17 צלע את דרכו ואת עתידו. נכותו לא הפריעה לו לעסוק במסחר ולהיות בעליה של חברת אוטובוסים קטנה בשם "המזרח", ולהפוך בהמשך, לבעליהם של פרדסי פרי הדר. סבתא מרים גידלה שבעה ילדים, מה שלא מנע ממנה להחזיק בחצר ביתה גן לילדים ממשפחות קשות יום ולילדים אשכנזים יתומים "תוצרי" הדרקון הנאצי. היא גם הייתה פעילה רוויזיוניסטית רעשנית ומוכרת שעל שמה רחוב וגינת משחקים בעיר רחובות.

סבתא רחל התגרשה מסבא יפת שהייה שייגץ לא קטן, והיא גידלה את אבי ואחיו בדירת חדר שכורה עם שירותים בחוץ, מה שלא הפריע לה לעבוד ולהתפרנס בכבוד כמנקת מרצפות בעיריית תל-אביב (דאז, ברחוב ביאליק) ולחסוך, ולקנות, ולתת במתנה להורי את הקרקע עליה הם בנו את הבית בו נולדתי.

אבא שלי שמואל עליו השלום, למד 8 שנים בתלמוד תורה, מה שלא הפריע לו להיות לוחם אצ"ל מגיל 16 ולהיפצע בגיל 17, ולייסד (בהמשך) מוסך מכוניות משגשג, ולרכוש את כל הבניין בו שכנה דירת החדר השכורה בה גדל (כולל השירותים שבחוץ).

אימא שלי שולמית שליט"א בהיותה בכיתה י' טלפנה לבולשת הבריטית והודיעה על פצצה בבית-הספר התיכון לנערות תימניות בו למדה. היא נתפסה וסולקה מבי"ס ומפעילות ספורטיבית (אתלטיקה קלה) "בהפועל רחובות". כל אלה לא הפריעו לה להדביק כרוזים עבור ארגון לח"י עד שפורק, להתחתן עם אבא שלי ולתמוך בו, ולגדל אותו ואת ארבעת ילדיה.

רוצה מאלה לומר, שאבותיי חתרו קדימה, גם אם מנקודת התחלה נמוכה וכשהסיכויים נגדם, והכילו את העלבון, וצעדו מבלי לרקוע ברגליהם. משמע, שאם זעם היה בליבם, הוא נותב להגברת המהירות והנחישות לעבר עתיד טוב יותר להם ולצאצאיהם.

חֵי אבי וחֵי אמי שלא שמעתי – מהוריי או סבותיי – גם לא חלקיק תלונה על אפליות, או פגיעה אחרת. בשום מצב לא שמעתי את זה, גם בזקנתם. מה שכן שמעתי זה שאני בן מלך שכל העולם כפרה עלי. אבא שלי היה מעיר אותי בכל בוקר לבית-הספר עם "ויתן לך אלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש, יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים".

אז אני לא אומר שיצאתי מציאה גדולה, אבל קיבלתי את ההערכה העצמית המוצקה ואת העוז לעמוד על שלי. הם הניחו אותי על אדנים מוצקים והקנו לי את ההכרה שאם אתמיד ואחתור למגע בכל מה שלא ארצה לעשות – אצליח (ואני לא אומר שלא עשיתי להם את המוות).

אמרתי תמיד, שאני לא תובע את עלבון הוריי או סבותיי כי הם עשו את זה יפה לבד. עוד אמרתי שאני לא נושא אותו בנפשי כי הם בעצמם הניחו אותו מאחוריהם וכי הם מתביישים כאשר מישהו אחר, גם אם זה בנם, עושה את זה במקומם. הוספתי ואמרתי, שאינני תובע את עלבוני אלא את מעמדי החברתי, ונוטל אותו, בנימוס תקיף, גם אם לא מגישים לי אותו, וגם אם זה עולה לי בחבורות חברתיות נפוחות וכחולות.

ומה העברתי אל ילדיי? אותם, אם להשתמש במינוח של אורטל בת דיינצ'יק, הדרתי מהשיח הלעומתי הזה. הם לא מכירים אותו והוא לא מדגדג להם את התריסריון – ואני מרוצה מזה.

נקודת פתיחה נמוכה; מעברה ליד תל-אביב. זולטן קלוגר, לע"מ

סוף דבר

המוח שלי הוא מוח יהודי מתוסבך, ולכן יש בו יותר משני צדדים, הרבה יותר, לפחות שישה. זה קורה לי כשאומרים לי שמפלים אותי, כי אז אומרים לי שאני נחות – ואני לא.

מצד אחד, אני מבין שהיחסים בין יהדות ארצות האסלאם ליהדות אירופה מתאפיינים בשְנִיוּת אשר יש הרואים בה "שסע עדתי". החלק הטוב בשסע הוא הסכמה שאנו אחים ללאום ולדת תוך שכל צד מכיר בצד האחר כיהודי כשר (מהבחינה הביולוגית אף נמצא גֵן יהודי מאופיין). החלק הרע מתאפיין באי-הבנה תרבותית שנוצרה מנתק של 2,000 שנים.

מצד שני, המיזם הציוני כמוהו כחציבת דמות מרהיבה בסלע – עם כפית. ואם עפו שבבי אבן לתוך העין וזה מציק, נטפל בזה טוב טוב, בשיח תקיף אך לא תוקפני, ונייסד יחד מן בנק קואופרטיבי של רעיונות חדשניים להתיר את הפלונטרים שבינינו לבין עצמנו.

מצד שלישי, גדלתי בתל-אביב. שכונה מעורבת לגמרי – מזרחיים ואשכנזים. מבין חברי הטובים מהילדות יש אשכנזים שניים, תימני אחד, פרסי-מרוקאי אחד, פרסי אחד, יווני אחד. האשכנזים לא היו מ"העשירים" שבחבורה. כולם ילדים טובים ומוצלחים, חמסה חמסה, עד היום – תגיד לי יאמר על כך פלאטו-שרון, "מה יכול זה שד עדתי לעשות באינפורמסיה זה נגד מדינה?".

מצד רביעי, הבתולה הצרפתייה ז'אן מעיירת הפיתוח ארְק, איכרה נבערת בת 17, תבעה ולקחה לעצמה את הובלת הגייסות הצרפתיים במלחמת 100 השנים נגד אנגליה. אני למדתי מהורי ומז'אן ד'ארק לתבוע את המגיע לי בדין, ואם לא נותנים לי, אני לוקח.

מצד חמישי, נכון שהתנהגות אחינו האשכנזים לא הצטיינה ברגישות יתר, אבל יבשת אירופה מעולם לא הצטיינה בתכונה זו. אני חושב שלקור המקפיא בערבות גדנסק בואכה ים הקרח הצפוני, חלק לא קטן בליקוי זה.

מצד שישי ואחרון, ומאחר ופה זה לא "דרום אפריקה", ודזמונד טו-טו לא נצפה פה לאחרונה, אזי אין שום מקום ל"ועדות האמת והפיוס". למה? כי פה אין מעוולים גמורים ואין קורבנות מוחלטים, יש פה טעויות שנעשו, והן ברות תיקון.

אם כבר אמרתי את שאמרתי אני מוסיף: אם תשקול לי אלף מזרחיים אכולי שנאה תמורת גברת ציונית אחת – לא מחליף. ודעו יקירי האשכנזים, אתם בשר מבשרי – אנשים אחים אנחנו.

את הספר הציוני אני רוצה עם "כתוב" ולא עם "מחוק" ושיהיה "ספר ברזל עם כריכת פח", אליבא דגשש חיוור. וכך, רק כך, נהייה צודקים 100% ובו בזמן, חכמים 100%. ושאלוהים ישמור אותנו מהשעות הרעות

.

ארה"ב וישראל: דיבורים לחוד ומעשים לחוד

פורסם גם ב-"מידה" 8.5.14 

http://mida.org.il/2014/05/08/%D7%93%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%93%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%93-%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99-%D7%90%D7%A8%D7%94%D7%91-%D7%95%D7%99%D7%A9/

ביום הם מפזרים הצהרות ציוניות למכביר, אך בלילות פועלים על-פי דבר אחד ויחיד: האינטרס האמריקני • החל בהכרזת העצמאות ועד לימינו אנו, הבית הלבן מתעניין בעיקר בשגשוגה של אמריקה ולא בהצלחת בעלת בריתה החביבה מהמזרח התיכון • הגיע הזמן שהציבור בישראל יתבגר ויפסיק להתרגש מכל מופע של רטוריקה ציונית נשיאותית 

בדיבורים הכל דבש. פגישת פסגה

שאלה: "מהי בירת ישראל?".

תשובה: "השגרירות שלנו, כפי שאתם יודעים, ממוקמת בתל-אביב".

שאלה: "מה זה אומר? שאתם רואים בתל-אביב בירת ישראל"?

תשובה: "סוגיית ירושלים תיפתר רק במשא ומתן" 

(מתוך שיחה של וויקטוריה נולנד, דוברת משרד החוץ האמריקני, עם עיתונאים בישיבת תדרוך רשמית שנערכה בתחילת 2012 בבניין משרד החוץ האמריקני).

מאז ומתמיד היו היחסים עם ארצות-הברית מורכבים: מצד אחד מדובר בידידתנו הגדולה, החולקת עמנו ערכים משותפים ותרבות דומה, ואף נושאת עמנו בנטל תואר "השטן (הגדול\הקטן)"; אך מנגד, לא אחת נוקטת אמריקה במדיניות לעומתית ולעתים אף עוינת.

כאשר עוקבים אחר גלגוליה של אותה ידידות, ניתן להבחין בדפוס פחות-או-יותר קבוע. ברמת הדיבורים, מדובר באחת המדינות הציוניות ביותר בתבל: נשיאי ארצות-הברית השונים חתומים על חלק מההצהרות הפרו-ציוניות המרגשות ביותר שבנמצא, העוסקות במחויבות עמוקה של העם האמריקני לישראל, בדאגה לביטחונה ולכלכלתה של ישראל, ומזכירות את הקשר היודאו-נוצרי העמוק שמהווה את תשתית הברית בין שתי המדינות; אך ברמה המעשית,אמריקה – ככל מדינה רציונלית אחרת – דואגת בראש ובראשנה לאינטרסים הלאומיים שלה, גם במחיר פגיעה בישראל. 

בהקשר זה, המציאות די מרה: עם כל הכבוד, ישראל היא מדינה קטנה ובעלת משאבים מוגבלים. היא לא חולשת על מאגרי נפט, אין לה שליטה על נתיב סחר בינלאומי (כלומר היה לה, עד שהאמריקנים לחצו ויצאנו מסיני) והיא גם לא מחזיקה בקשרים מיוחדים עם מעצמות עולמיות. אשר על כן, באופן עקבי למדי האינטרס האמריקני נוטה לפיתוח יחסים עם מדינות ערב, המחזיקות בעתודות הנפט העולמיות ושבזמנו שיחקו תפקיד מפתח במהלך המלחמה הקרה. לא אחת קרה שבמסגרת החיזור אחר הערבים נאלצו האמריקנים לשלם במטבע ישראלי.

הפער בין הרובד ההצהרתי לרובד המעשי יוצר את הערפול שביחסי ישראל וארצות-הברית, והוא זה שבזכותו יכול השמאל לטעון כי מדיניות חוץ מתרפסת טובה לישראל כי הרי גם האמריקנים, ידידינו הגדולים, תומכים בה.

תמיד יש עוד כמה ידידים בתמונה. הנרי קיסינג'ר עם אנואר סאדאת

מתרגשים ומחרימים

קחו למשל את הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהנהיג את ארצות-הברית בזמן מלחמת העולם השניה, זו שנרשמה בתולדות עמנו כ"שואה". הנשיא הכריז במכתב מפורסם כי הוא "מביע את אהדתו להקמתו של בית לאומי יהודי עבור היהודים בפלשתינה...; אני נפעם מההתקדמות שהושגה על-ידי החלוצים היהודיים".

אך למרבה הצער, אהדה נפעמת זו לא כל כך הועילה לעם היהודי ולישות הציונית. מלבד התנגדותה של ארצות-הברית לקליטת אניית הפליטים 'סיינט לואיס' שנשאה 936 פליטים יהודים מאירופה, ומלבד התנגדותה להפצצת מחנות ההשמדה, ארצות-הברית גם לא סייעה להקמת המדינה לאחר המלחמה. כך, הוועדה האנגלו-אמריקנית שהוקמה לאחר המלחמה המליצה אמנם לקלוט 100,000 פליטים מאירופה בארץ-ישראל, אך יחד עם זאת תמכה בהקמתה של מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית, בה ישגשגו בנחת נבלוסי ותל-אביבי , וח'לילי לצד ירושלמי ירבץ. ו"בית לאומי יהודי", אין.

גם משהושג הרוב הנדרש בעצרת האו"ם להקמת מדינה יהודית (כ"ט בנובמבר 1947) הזהיר הנשיא טרומן מפורשות את בן-גוריון לבל יעז להכריז על עצמאות, וכך, כאשר ידיו ובלוריתו של הזקן התנופפו בבית העם, עת הקריא את מגילת העצמאות, כעסה אמריקה עד מאוד, הטילה אמברגו על משלוחי נשק אליה והשתהתה כשמונה חדשים עד להכרה מלאה בישראל. כל אלה לא הפריעו לנשיא הארי טרומן להחמיא ליהודים באלה הדברים: "היה לי אמון בישראל לפני שנוסדה, ויש לי בה אמון היום".

והדפוס נמשך: הישגיה של ישראל במלחמת ששת הימים היו לצנינים בעיני ארצות-הברית, שהכריזה כי אינה מכירה במזרח ירושלים כטריטוריה ישראלית וכי היא רואה בה שטח כבוש. ממי כבוש – לא פירטה. ארצות-הברית תמכה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לפיה על ישראל לסגת "משטחים שנכבשו בעימות האחרון", וכי יש "פתרון צודק לבעיית הפליטים". אך בה בעת הכריז הנשיא לינדון ג'ונסון כי הוא "אולי לא דואג לישראל באותה תדירות שבה דואג לה ראש הממשלה אשכול, אך הוא דואג לה עמוקות לפחות כמוהו".

במצוקת מלחמת יום כיפור, שר החוץ דאז, הנרי קיסינג'ר, יהודי יליד אוסטריה, השכיל לפצל עצמו להנרי החם – חייכני וידיד גדול, ולקיסינג'ר התחמן – שהניח לישראל לדמם עד שניאות לספק לה נשק ברכבת אווירית. ועם זאת, הנשיא ריצ'רד ניקסון הבטיח גדולות ונצורות, ובנאום בפני ההסתדרות הציונית אמר: "ישראל היא אחת הידידות הגדולות שלנו...ארצות-הברית מוכנה לספק את הציוד הצבאי הנדרש לתמוך במאמציהן של ממשלות ידידותיות כמו ישראל להגן על בטחון תושביה".

יחסים מיוחדים? ג'ון קרי ונתניהו באווירה אחרת. צילום: פלאש90

האב הבן והאובמה

הנשיא ג'ורג ווקר בוש (בוש האב) הכריז מפורשות כי ירושלים איננה חלק ממדינת ישראל, ואישר לראשונה מגעים עם אש"ף בעקבות הכרזת ערפאת באו"ם על הקמת מדינה פלסטינית (נובמבר 1988). זאת, תוך שאסר על ישראל להגיב על ירי של כ-40 טילי סקאד על אזרחיה. למי ששכח, תמורת הפגנת משמעת זו, ישראל זכתה בזימון נחרץ לוועידת שלום במדריד עם סאאב עריקאת בכאפייה ערפאת-סטייל.

למרות זאת, כאשר נדרש לומר כמה דברים טובים על ישראל הרעיף בוש האב סופרלטיבים למכביר בסגנון "לא ניתן לגדוע את הקשרים המאחדים את שתי המדינות שלנו...".

התפוח לא נופל רחוק מהעץ: הנשיא ג'ורג' בוש הבן, הידוע כידיד גדול לישראל, לא הסתפק בפחות מ"חזון" שהפך במהרה ל"מפת דרכים". לא החזון ולא המפה חידשו משהו במדיניות ארצות-הברית – מבחינתה, ירושלים העתיקה לא תישאר ישראלית וכך גם כ-97 אחוזים מיהודה ושומרון, תמורת ערבויות אמריקניות אמורפיות ללוחמה בטרור. ג'ורג'ווקר בוש הבן לא פיגר אחר אביו וידע גם הוא להשקיט את הפובליציסטים היהודיים באמצעות רטוריקה משכנעת: "אני מבהיר באופן חד משמעי כי נשתמש בכוח צבאי כדי להגן על בעלת בריתנו ישראל".

הנשיא ברק חוסיין אובמה הגדיל מכולם ובנאום קאהיר (יוני 2009), בפני סטודנטים משולהבים באוניברסיטה האסלאמיסטית של אל-אזהאר, הכריז שארצות-הברית היא מדינה מוסלמית (!) וכי המצב בו לפלסטינים אין מדינה הוא"בלתי נסבל", תוך שבמשפט העוקב הערה לגרוננו את גלולת השינה הבאה: "הקשרים העמוקים בין ארצות-הברית לישראל נותרים חזקים ובלתי מעורערים כתמיד".

בזמן האחרון ניהל שר החוץ קרי מרדף בלתי פוסק אחר ישראל, על מנת להביאה להסדר עם הרשות הפלסטינית. קרי לא המציא מדיניות חדשה, אלא את זו הישנה והטובה: נסיגה לקווי הפסקת האש של 1949 עם תיקוני גבול קטנים ופיצוי בשטחים חלופיים, חצי ירושלים, הסדר פליטים ו"די להתעקש על מדינה יהודית" תוך שהבטיח ערבויות בכסף ובנשק. וכצפוי, האשם בכישלון השיחות הופל על ראשה של ישראל.

הנה כי כן, ארצות-הברית לא שינתה את מדיניותה כלפי ישראל ב-65 השנים האחרונות. לדידה, יחסי ישראל-ארה"ב דומים ליחסי לורד-ווסאל – וישראל אינה בתפקיד הלורד. ישראל לשיטתה היא כלי משחק יעיל המשמש אותה כנמר אזורי תוקפן, שברצותה היא משסה אותו במשטרים סוררים וברצותה מרסנת אותו, ובעת הצורך מפעילה אותו כמחסום בפני גלישת הטרור האסלאמיסטי לעבר אירופה השוקעת. כל זה עולה לה כשלושה מליארד דולר בשנה – השקעה די משתלמת.

 מדיניות ה"רזון דטה" המקיאווליסטית האמריקנית ידועה לכל והיא באה לידי ביטוי גם במדיניות החוץ האמריקנית כלפי ישראל. לפיכך, אין לתת משמעות מופרזת לנאומי תמיכה חוצבי להבות וערבים לאוזן המושמעים מפעם לפעם מפי נשיאי ארצות-הברית ופקידיהם, במיוחד כאשר הם מושמעים בסמיכות לדרישות כואבות ובלתי מוצדקות. בפעם הבאה שמנהיג אמריקני מגיע ארצה עם חבילת דרישות "ידידותיות", יכולים מדינאינו להבטיח לו כי ישראל רואה באמריקה את בעלת בריתה החשובה ביותר החולקת עמה ערכים משותפים, וכי ישראל מביעה דאגה כנה לשלומם ושגשוגם של אזרחי ארצות-הברית – אך לצערנו לא נוכל להיענות הפעם לדרישה. ובכל מקרה, אם תהיה בעיה, לא נהסס להשתמש בכוחנו הצבאי כדי להגן על ידידותינו.

אנטישמיות בערב – האומנם?

אנטישמיות בערב – האומנם?

יגאל עברי פורסם ב"מראה" וב NEWS-1

כידוע, במרכזי הערים הגדולות חי לו ציבור קולני המרים קול בזעקה בישראל ובעולם נגד 'המעשה הקולוניאלי היהודי בפלסטין'. ציבור זה נודע בכינוי "שמאל המתנהג מתחת לכל ביקורת", ובמילה: 'סמולתחת'. אחד הטיעונים המרכזיים של הסמולתחת הוא שליהודים בגולת ארצות האסלאם חי לא רע, ובעצם, נהנו הם מחופש יחסי ומסובלנות, תוך ששתי התרבויות - היהודית והאסלאמית - הפרו זו את זו ומצב דברים זה זיכה את בני עדות המזרח בתרבות עשירה ומגוונת שלא זכתה בהכרה ובהערכה הראויות לה. הציונות, כך טוען הסמולתחת ייבאה לא"י את עקרונות הקולוניאליזם האירופי מה שתקע טריז בין שתי התרבויות וכך נגרם סבל מיותר לשני הצדדים. המסקנה מהתיזה דלעיל היא שאם נפטר מה'ציונים' יפתח הצוהר לפיוס בין שתי התרבויות וליישוב הסכסוך הבינדתי, וזה רק עניין של זמן עד שקלריקלים משתי הדתות ייסדו מעגלי 'דעווה' מהם תצא הבשורה לשני העמים - העם היהודי (מכיר) והעם הפלסטיני (לא מכיר). האם הערבים השֵמיים יכולים להיות אנטישמיים? המזרחן הפרופסור ברנארד לואיס איש פרינסטון, פיתח את התיזה המרהיבה שלפיה נקודת המוצא ההפוכה של הנצרות והאסלאם כלפי היהודים, מסבירה את ההבדלים הגדולים ביחס כלפי היהודים. נקודת המוצא הנוצרית היא הענשת היהודים על הצלחתם (לגרום לצליבת ישו) ואילו נקודת המוצא המוסלמית היא בוז ליהודים על כישלונם (תבוסתם וגירושם מהחיג'אז, עד היום). המוסלמים לא חשו רצון לנקמה ביהודים, כי לא היה על מה, שהרי היהודים שמרדו במוחמד בעיר יתריב (אלמדינה) ניגפו והושפלו עד עפר, תוך שהגברים נערפו והנשים והילדים נמכרו לעבדות. ליהודים הותר לחיות כבני חסות של האמיר ובתשלום פרוטקשן (ג'זיה).  לאורך ההיסטוריה היו עליות וירידות ביחס ליהודים. היהודים תחת הח'ליפים משושלת אלמוואחידון (המאה ה-12) העמידו את  יהודי ספרד בפני ברירת מוות, גירוש או התאסלמות, ואפילו ההיסטוריון אבן ח'אלדון (המאה ה-14) לא היסס "לקבוע" שאופיים הקולקטיבי של היהודים מנוון, מרושע וערמומי, ומאידך, נודעו תקופו שגשוג יהודי חסר תקדים בין המאות ה-9 וה-14 שנודעו בכינוי "תור הזהב". ככלל האסלאם נעדר סממנים אנטישמים הנוצריים המוכרים ולא האשים את היהודים בהרעלת בארות ובשחיטת ילדים לשם אפיית מצות ואף לא בהפצת דבר. כל שנדרש מהיהודים היה הכרה בעליונות האסלאם והבעת נאמנות מוחלטת לאמיר המקומי ולח'ליף. בתחילת המאה ה-19ניתן להבחין בייבוא האנטישמיות הנוצרית למרחב המוסלמי שנשלט ע"י האימפריה העות'מאנית, יש אומרים על רקע התחרות המסחרית בין הנוצרים ליהודים. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו להופיע תרגומים לערבית ולתורכית של חיבורים אנטישמיים כשבראשון בהם (1869) התוודה לכאורה רב יהודי שהתנצר על מוראותיה של הדת היהודית (לחשוב רק שבאותה השנה פרסם דארווין את "מוצא המינים"...). פרשת דרייפוס (1904) שחילקה את צרפת לשני מחנות וחוללה שיח אנטישמי חריף, השפיעה על כל אירופה ולא דילגה על חצר הסולטאן ועל השיח החברתי תקשורתי ברחבי האימפריה העות'מאנית. גם הפיכת ה"תורכים הצעירים" (1908) שהביאה להדחת הסולטאן ולכינון משטר קונסטיטוציוני, חוללה גאות אנטישמית, לאחר שחלק ממדינות אירופה האשימו את היהודים כמי שעמדו מאחוריה. ההתעוררות הציונית במחצית השנייה של המאה ה-19 וההתנחלות המוצלחת בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 שחוללה פלא כלכלי, גלי עלייה והקמת מדינת ישראל, תפסה את העולם האסלאמיסטי 'עם המכנסים למטה'. וכיצד כך? מבחינת האסלאם הדת היהודית היא בר מינן המחשב את דרכו לבית הקברות של הדתות. ופתאום, הבר מינן התעורר כעוף חול, וקושש לעצמו מדינה כנגד כל הסיכויים. חיוניות זאת של 'העם המבויש והנרפה' הכתה בתדהמה את המוסלמים, ומשכך, הזלזול פינה עצמו לרגשי כעס שהפכו עד מהרה לחמת זעם. הזעם והתסכול המוסלמי נפצו מחסומים ועכבות גם בימינו. בסדרת הטלויזיה 'ח'יבר' שהוקרנה בעולם המוסלמי וזכתה לעשרות מליוני צופים, הוצגו היהודים כקבוצה נכלוליות תאוות בצע וקמצנית. 'יוצר' הסדרה הציג את היהדות ככזו: "..המבוססת על תרמית והונאה ... לכן שאפתי לגלות את תכונותיהם, רעיונותיהם, שיטותיהם וערמומיותם..". עלילות דם בנוסח הישן פורסמו באמצעי תקשורת רבי תפוצה. כך למשל, עלילה בדבר שימוש בדמם ובשרם של ילדים הובאה בירחון המצרי 'אל-כבאר' ובמאמר שכותרתו "היהודים מוצצי דם בחג הפסח" נכתב כך: "... הם ערבבו את אפיית המצות עם העלאת הקרבן ... בערבבם את בצק המצות עם דמו של אחד מקרבנותיהם בייחוד בחג הפסח, בחג פורים ובטקסי ברית המילה." מוסלמי המאמין כי הקוראן הוא דבר אלוהים חיים, מצא לפתע את עצמו נשלט על ידי היהודי הנבזה המושל בו ומורה לו כיצד ינהג ומה עליו לעשות, והוא מסיק אחת משתיים: 1. מדובר בסימני אחרית הימים ועליו לחזור בתשובה. 2. האסלאם הוא כה חלש ונרפה, עד כי אללה העניש את המאמינים בכך שהשליט עליהם את העם הנקלה.  לדידו, הכלי שיהפוך את הקערה על פיה, הוא הקמת צבא מוסלמי שישיב עטרה ליושנה וישפיל את היהודים כפי שראוי להם ולא בכדי אנו שומעים מפעם לפעם את הקריאה: "ח'ייבר ח'ייבר יא יאהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד (ח'ייבר ח'ייבר הו היהודים, צבא מוחמד עוד יחזור).  להרחבה: ברנרד לואיס, שמים ואנטישמים, הוצאת דביר, 1989 B. Lewis, The Jews of Islam, Princeton N.J 1985

תושבי דרום ת"א, צאו לרחובות

חונטה משפטית מעדיפה ערכים מעורפלים על פני זכויותיכם, והממשלה חוששת לצאת כנגדה. אם תכבשו מחדש את גינת לוינסקי, יתכן ודבר מה ישתנה

פורסם גם ב- NRG מעריב-מקור ראשון  1/10/2014          

 http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/628/062.html

הררי מאמרים נכתבו על פסק הדין שניתן לפני מספר ימים בעניין ולפיו התקבלה עתירת ה'סְמוֹלִבְלִחַת' (זכה לכינוי זה בשל נטייתו שאינה יודעת חת, להפיץ שקרים) בעניין המסתננים, ולפיכך בחרתי דווקא להאיר את התופעות המסבירות את פסק הדין האומלל באופן קצת פחות משפטי וקצת יותר אישי, ובשפה מעט פחות משפטית ומעט יותר אנושית.

אם חשבתם שפסק הדין התקבל בבג"צ ברוב דעות של שישה מול שלושה, ששלושה שופטים היו בעדכם במשמע, ובכן, מצטער לאכזב אתכם. כל התשעה הסכימו על העיקרון שלפיו סעיף 30א לחוק למניעת הסתננות נוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והמשמעות היא שהוא איננו חוקתי ודינו להיפסל. כלומר, נפסק פה אחד שהחוק המגן על תושבי ישראל מפני פגיעתם הרעה של זרים שהסתננו לישראל נוגד את ערכיה החוקתיים. הנשיא גרוניס והשופט הנדל חלקו על שופטי הרוב רק בשאלת הזמן הראוי להחזיק מסתננים במשמורת מנהלית. בפסק הדין אין התייחסות רצינית למצוקותיכם, גם לא הסתמכות על שטחה המצומצם של המדינה ויכולת הספיגה המוגבלת שלה, וגם לא להרכב המסתננים (גברים צעירים בגילאי צבא ולא משפחות הנמלטות מאימת המוות) ולא ליישובם בערי אוהלים בסמוך לגבול כפי שעשו תורכיה וירדן לפליטי סוריה ועיראק.

 הנחתום שהגיש לפיכם את העיסה שלפיה הערך של הגנה על תושב ישראל מפני סכנה דמוגרפית נסוג בפני ערכים יפים מאד ומעורפלים מאד, הוא פרופסור א. ברק נשיא בית המשפט העליון לשעבר, שליט מדינת ישראל לשהווה ועמוד האש לשעתיד, He who must be obeyed"", שלדידו שלטון החוק נסוג מפני "עליונות המשפט", ושהותיר אחריו וותיקן משפטי ענֵף הכולל את בית המשפט העליון, פרקליטות וסנגוריה הציבורית, הקליניקות המשפטיות בפקולטות למשפטים וארגוני הסְְמוֹלִבְלִחַת - כולם נראים וחושבים אותו דבר וכולם ממומנים מכספי המסים שלכם.

החברה בישראל מצאה עצמה אסורה בעבותות לערכים שאינם שונים בבסיסם מאלה של הקיצוניות שבחצרות היהדות החרדית האשכנזית והייתה לחברה גלותית ועייפה, כפופה ומושפלת עיניים, עתירת ריסונים ואיסורים ושבוייה בקללת התקינות הפוליטית – הציונות נעקדה על מזבח השקר הקוסמופוליטי.

ממשלת ישראל - ממשלת ימין ציונית אני מזכיר - מתנהלת בהססנות וכמי שכפאה שד אל מול בית המשפט והיא הודפת, פעם אחר פעם, את ניסיונות הכנסת להשיב את האיזון בין שלוש הרשויות, זאת מתוך חשש משתק, שמא תצטייר בעולם כמי שפוגעת בעצמאות בית המשפט. הממשלה המפוחדת בזה לכם ולאלקטורט שלכם, שכחה שאתם העתודה הציונית של מדינת ישראל ועל שום כך ראוי שתיתן את הדין ביום הבוחר.

כשחשבתי על ההתעללות שאתם חווים, נזכרתי בסבתא שלי שתמיד אמרה שאם אתה לא לוקח את מה שמגיע לך, אף אחד לא יתנדב לתת לך. עם התובנה הזאת היא הצליחה לא רע בחיים למרות שהסיכויים נטו לרעתה, ולמעשה, הסיכוי שלה להצליח לא היה גבוה בהרבה מסיכוייה של הכלבה לייקה לחזור בחיים מהטיסה המאוישת הראשונה לחלל, אך סבתא שלי מרים לא היססה להוביל תהלוכה כועסת של תושבי שכונת שערים באביב 1950, במחאה על כך שהשכונה לא חוברה לרשת התאורה הססגונית לקראת יום העצמאות כיתר שכונות העיר רחובות. 'רחובות לא תואר אם שערים לא תואר' הכריזה סבתא שלי והושיבה את המפגינים על הכביש ברחוב הראשי של העיר והתוצאה: שכונת שערים מצאה עצמה מוארת כדבעי ותושביה חגגו שמחים וטובי לב את יום ההולדת של מדינת היהודים.

שאלתי את עצמי מדוע אתם לא מבינים היום, את מה שסבתא שלי הבינה לפני כ-60 שנה. נפלא ממני מדוע אתם לא יוצאים כולכם לרחובות תל אביב ועוצרים אותה מלכת, אין יוצא ואין בא, עד שחדרי ילדיכם לא ידמו להם כבית סוהר ועד שהוריכם ירגישו מספיק בטוחים לפתוח את דלתות הפלדה ולצאת החוצה אם לקניות אם סתם לשאוף אוויר, משוחררים מהאימה ומהפחד.

במה דבורים הדברים? בכיבוש מחדש של המרחב הציבורי. צאו לגינת לוינסקי והעיפו משם את המסתננים ואת הסְְמוֹלִבְלִחַת שמחלק להם מרק על הנדנדות של הילדים שלכם. העיפו את דוכני הבגדים, נקו את הזוהמה  והשתלטו על החמארות ואם תתקלו בכמה עגלות אשפה שניצבות על המדרכה כי העירייה לא טרחה לפנות אותן, והן יפריעו לכם בדרך לגינה, הזיזו אותן לאמצע הכביש. 

כמות של5,000  מפגינים תעשה את העבודה (אתם יכולים להוציא כמות כזו לרחוב) והיא כבר תמשוך  50,000 אוהדים מכל הארץ (כולל אותי ובני משפחתי ומכרי). שבו בגינת לוינסקי שלושה ימים והודיעו לממשלה שאם היא חפצה במסתננים שתתכבד ותיקח אותם לשכונות המוזרות והריקות של הסְְמוֹלִבְלִחַת בתל אביב ותשכן אותם בדירותיהם שגם אם תביטו כה וכה לא תמצאו בהן ילדים. יש גם די והותר בתי מידות בשכונת רחביה הירושלמית מקום מושבו של הוותיקן המשפטי – שיריחו גם הם את ריח ההפרשות בחדרי המדרגות.

ואחרון אחרון, דעו שהסְְמוֹלִבְלִחַת זיהה את התרעומת (המוצדקת) שאתם חשים בשל הפקרתכם והוא זומם  לחדור דרך הפרצה הזו על מנת לנסות להרחיקכם מהציונות - השגיחו בזה והיזהרו מזה, ואם תזהו איזה הסְְמוֹלִתִחַת לוחש לכם באוזן דבר השמצה, תנו לו בעיטה בתחת :)

הימין המעודן, סְמוֹלִבְלִחַת ו"הצל" שביניהם

הבהלה שבה מיהר הימין להתנער מהאגף הפחות מנומס שלו, שתבע בתל אביב את עלבונה של מדינת ישראל, מעידה על רגש נחיתות וחולשה. 'הצל' קיבל סיכול ממוקד

Share on twitterShare on facebook7.8.14 פורסם גם ב- NRG מעריב-מקור ראשון                        http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/605/371.html

תגיות: צוק איתן, הפגנות השמאל, הצל, מפגיני הימין

בשלושת העשורים האחרונים ירד השמאל הציוני מנכסיו והפך לצללית של עצמו. מי שנכנס בנעליו, ונבט ופרח, בעיקר בערוגות התקשורת והאקדמיה וסביבתם, הוא השמאל הרדיקלי, זה השולל את קיומה של מדינת ישראל. פגע רע, שפעילותו מתרחשת בשד' רוטשילד בתל אביב. משם יצאה "המחאה החברתית", שם הם "ייסדו את מדינת פלסטין" ומשם יצאה "המחאה נגד המלחמה". פעיליו כה אמיצים וכה עשויים לבלי-חת, עד כי אכנה אותם כאן להלן - "סְמוֹלִבְלִחַת". 

הסְמוֹלִבְלִחַת קשר קשרים עם גורמים עוינים לישראל בחו"ל, חבר לחלק העוין במיעוט המוסלמי בישראל, השתלט על עיתון בעל מוניטין והפך אותו לעלון תעמולה אנטי ישראלי. כמו כן, ידע להקים מלכ"רים לרוב, והשכיל לקושש באמצעותם תקציבים נאים. כל אלה שמשו מצע להתרסה שהלכה וגדלה כנגד ערכי היסוד של המדינה עד שהפך עצמו משול אזוטרי לפגע רע ומזיק. 

כידוע, מבצע "צוק איתן" למיגור הטרור העזתי, החל להתגלגל לאחר חטיפת שלושת הנערים בצומת גוש עציון ורציחתם ולא היה צודק ממנו, מה שהסביר תמיכה חסרת תקדים של שהתקרבה ל- 90% מהציבור. 

הסְמוֹלִבְלִחַת הפגין בכיכרות תל אביב במהלך הלחימה במבצע "צוק איתן" בדרישה מישראל להפסיק את הלחימה, וכדרכו מאז ומקדם עשה להחליש את מדינת ישראל ולחזק את הכוחות המחבלים בה. חימש עצמו בדגלים אדומים עם מקלות ארוכים, בשלטים ובמגברי קול, במשרוקיות ובמצלמות משובחות, ועם טונות של שנאה הניף בכיכרות שלטים כמו: "די לרצח ילדים" ו"הרוצחים לטיס" , תוך שקילל: "צה"ל - ארגון הטרור המוסרי בעולם" וגם "יעלון, כמה ילדות רצחת היום?" 

וכך, בכיכרות תל אביב - בצנטרום של הפיילה של העיר הציונית הראשונה - התיישב הסְמוֹלִבְלִחַת על הקצה הרגיש של מערכת העצבים של כל מי שמוחו במקומו. 

ציבור גדול של אנשים ציונים, נקעה נפשו מהתפרעויות הסְמוֹלִבְלִחַת באין מפריע ברחובות תל אביב. כל כך נקעה עד שהקיץ מחלומות הקיץ, ירד מהמיטה, שטף פנים וצחצח שיניים ויצא במאותיו לכיכרות, חמוש בדגלי ישראל, שר בקול ניחר את הסיפור היהודי-ציוני, וגם את "התקווה" ואת "עם ישראל חי" ו..כן.. גם שיגר קצת.. לא יפה.. "ברכות" למשפחת הסְמוֹלִבְלִחַת על שושלותיו ומטותיו. לא ניתן היה להתעלם מהחרון הבוקע מכל תא בגופו  - את עלבון מדינת היהודים תבע ולא את עלבונו האישי. 

השמאל לא משתיק כך את קיצוניו

דמות בולטת בהפגנות היה הראפר יואב אליאסי, המכונה "הצל". משמטח הבליסטראות נגד המפגינים נחת ישירות על ראשו, יותר נכון על בנדנתו, מצאתי לנכון לזכות את מפגיני המחנה הלאומי בכינוי "צלניקים".
  
ואז.. צמד-החמד הצדקני, הלוא הם הימין המעודן והסְמוֹלִבְלִחַת, פצח באורגיה צדקנית נגד הצלניקים. "חוליגנים" כינה אותם בסטטוסים ובציוצים ובכתבות בוכיות בכל פלטפורמה אפשרית (טוב שכבר לא כותבים על חרס).

הימין המעודן לא חסך במאמצים להתנער מהצלניקים ש"זיהמו" את ההדר הרוויזיוניסטי המנומס והכריז "ערסים - מקומם לא עמנו" ו"ניאבק בשמאל כאילו אין חוליגנים ובחוליגנים כאילו אין שמאל". וכשיונית הנזעפת דיווחה על "אלימות" משתוללת ונזפה במשטרה, הנהן הוא נמרצות.

אם נביט לאמת בלבן של העיניים, ניווכח שהימין המעודן לקה ברגשי נחיתות אל מול עליונות תרבותית מדומיינת של הסְמוֹלִבְלִחַת. הוא מתקשה להתמודד עם החשש מ"סזון" תרבותי שייגזר עליו אם ייראה, ישמור האל, כצלניק מיוזע ומגורמט לבוש במוצרי 'אדידס' (נשבע שראיתי את זה איפשהו).

אז הוא ביצע ב"הצל" סיכול ממוקד, ובצלניקים BDSצ'יק קטן. 

מה שמוזר ומצחיק גם יחד הוא, שעל אף התנהגותו, מצפה הימין המעודן מציבור הצלניקים שיעמוד מן הצד, בדום מתוח אם אפשר, וימתין להוראות. קיבל הוראות - יבצע לפי כללי הנימוס המקובלים! , לא קיבל -  ישתוק! לא ישתוק - יחטוף!

האם הסְמוֹלִבְלִחַת מעולל כך לחבריו? - שלילי! זוכרים את האלימות במה שמכונה "המחאה החברתית"? זוכרים את 'שכחתי-מה-שמה' מנפצת חלונות ראווה של סניף בנק הפועלים ושהוגשו נגדה ונגד חבריה כתבי אישום? יודעים מה קרה איתם? ובכן, היועמ"ש הורה למדינה לחזור בה מכתב האישום. זוכרים איך הסְמוֹלִבְלִחַת הוקיע את 'מה-שמה'? - אתם לא זוכרים, כי לא זוכרים את מה שלא היה! לא רק שלא הוקיע אלא כמעט חנק אותה מאהבה.

"הצל", אם היה עושה מה שעשתה 'מה-שמה' - היה מוצא את עצמו ואת הבנדנה שלו, "יושבים" שנתיים בחד-גדיא, ולמה לא? הרי הימין המעודן לא רק ששילח אליו משבי כפור והציגו כזמר כושל ופורע חוק, אלא גם לא היסס להגחיכו כשזוג העורבים מתכנית הבוקר של ערוץ 10, חרבנו על ראשו בשידור חי.

הקוד המוסרי של הימין המעודן הוא זה : "ערס" הוא מי שצורח 'בנזונה'. "מפגין" הוא מי  שצורח 'מתל אביב לבלעין תשוחרר פלסטין'. 

לא נכנע לכללים האוסטרו הונגריים. יואב אליאסי, 'הצל' צילום: אמיר מאירי

אנשי הנגריות והמוסכים

ומי הם הצלניקים? המוני עמךישראל, מליוני אנשי הנגריות והמוסכים, עובדי הבנקים, אנשי תחזוקה, פקידי ממשלה, פועלי מלאכה ותעשיה, ואחיות רחמניות, נהגי מוניות ובעלי עסקים קטנים, גננות ומורים, עובדי קבלן וחקלאים - רובם יוצאי ארצות המזרח אך לא רק - אלה שלשונם איננה מושחזת, שאוצר המלים  הציוני שלהם אינו מעודן אך לבם זהב. האנשים הטובים האלה הם המצע של המחנה הלאומי, הפלטפורמה שבלעדיה אין שלטון, אין ממשלה לאומית ואין ארץ ישראל.

הצלניקים רוצים וזכאים (ועוד איך!!) שקולם ישמע

בעניינים שעל סדר היום. הפגנות במרחב הציבורי הם פורום נאות לעשות זאת מבלי שמאן דהוא, גם לא הימין המעודן, ייטול לעצמו את הזכות המוסרית לעשות עבורו שקלא וטריא על איך לעשות את זה.

לסיום, על הימין המעודן לזכור ולכבד את שני אלה:
ראשית, לצלניקים אין עניין להתבטא לפי הכללים שנקבעו בטרקליני האמפריה האוסטרו-הונגרית אלא לפי כללים ציוניים יהודיים וארץ ישראלים שנוצרו פה. שנית,
אם ירחיק עצמו מהצלניקים וייצור מציאות של "שבטים" בקרב המחנה הלאומי, לא יקבל אלא פילוג ניכור והתרסה -
מה שיפקיר את ארץ ישראל למזימותיו של הסְמוֹלִבְלִחַת. שלישית, תחביר משוכלל השגור בפיו של פלוני אינו ערובה לאמת ו/או לצדק. אסור לשכוח שהדברים המגוחכים, המופרכים, הטפשיים והבוגדניים ביותר, וכן.. גם הנפשעים ביותר, נכתבו בעברית צחה.

וכמה מלים אל "הצל" ואל הצלניקים:

אָלֶף, שמחתם מאוד אותי ואת רוב המחנה הלאומי בכך

שנוכחותנו הורגשה סופסוף במרחב הציבורי - הא ראיה לכך היא תלונותיו הבוכיות של הסְמוֹלִבְלִחַת. 

בֵּית, המשיך כך צלצ'יק, ארגן צעירים רבים סביבך. כנה אותם באיזה כינוי שתרצה - "האריות" "הטגריסים" או ה"טי-רקסים". לו היה נשמע קוֹלי הייתי מציע "ברית הבריונים" (הימין המעודן ימות מבושה) - אבל ההחלטה בידיך. התעלם מההשמצות והמשיך בכל הכוח. כדי שזה יצליח, בוא מאורגן להפגנות, עם סיסמאות קליטות והדריך את החברה לקריאות בעד ישראל (ופחות קללות), הרבה דגלים ושלטים, ובעיקר, הרבה התלהבות, אהבת ישראל ושמחת חיים - מעלות שהסְמוֹלִבְלִחַת לא התברך בהם. 
   
גִימֵל, אתם מה שמכונה "מקרה מבחן". אם תמשיכו לומר את דברכם בקול רם וברור, יצטרפו אליכם ציבורים ציונים מודרים נוספים (פריפריה רחוקה, מיעוטים ציוניים) אך אם תניחו להם "לחנוק" אתכם שוב תשאירו את הימין המעודן והסְמוֹלִבְלִחַת לבדם בשירה הציבורית, רוקדים בחיוך מבושם. 

והימין המעודן, מה יהיה אתך? ראה טור זה כקריאת השכמה, יותר נכון כתרועת אזהרה, או שתתנתק מההזדהות התרבותית המיותרת עם הסְמוֹלִבְלִחַת ותשוב למחנה הלאומי או שתיזכר כיָמין של שלושת הממים : מעודן, מורדם ומונשם.