כידוע, במרכזי הערים הגדולות חי לו ציבור קולני המרים קול בזעקה
בישראל ובעולם נגד 'המעשה הקולוניאלי היהודי בפלסטין'. ציבור זה נודע בכינוי
"שמאל המתנהג מתחת לכל ביקורת", ובמילה: 'סמולתחת'.
אחד הטיעונים המרכזיים של הסמולתחת הוא שליהודים בגולת ארצות
האסלאם חי לא רע, ובעצם, נהנו הם מחופש יחסי ומסובלנות, תוך ששתי התרבויות -
היהודית והאסלאמית - הפרו זו את זו ומצב דברים זה זיכה את בני עדות המזרח בתרבות
עשירה ומגוונת שלא זכתה בהכרה ובהערכה הראויות לה.
הציונות, כך טוען הסמולתחת ייבאה לא"י את עקרונות
הקולוניאליזם האירופי מה שתקע טריז בין שתי התרבויות וכך נגרם סבל מיותר לשני
הצדדים. המסקנה מהתיזה דלעיל היא שאם נפטר מה'ציונים' יפתח הצוהר לפיוס בין שתי
התרבויות וליישוב הסכסוך הבינדתי, וזה רק עניין של זמן עד שקלריקלים משתי הדתות
ייסדו מעגלי 'דעווה' מהם תצא הבשורה לשני העמים - העם היהודי (מכיר) והעם הפלסטיני
(לא מכיר).
האם הערבים השֵמיים יכולים להיות אנטישמיים?
המזרחן הפרופסור ברנארד לואיס איש פרינסטון, פיתח את התיזה
המרהיבה שלפיה נקודת המוצא ההפוכה של הנצרות והאסלאם כלפי היהודים, מסבירה את
ההבדלים הגדולים ביחס כלפי היהודים.
נקודת המוצא הנוצרית היא הענשת היהודים על הצלחתם
(לגרום לצליבת ישו) ואילו נקודת המוצא המוסלמית היא בוז ליהודים על כישלונם
(תבוסתם וגירושם מהחיג'אז, עד היום).
המוסלמים לא חשו רצון לנקמה ביהודים, כי לא היה
על מה, שהרי היהודים שמרדו במוחמד בעיר יתריב (אלמדינה) ניגפו והושפלו עד
עפר, תוך שהגברים נערפו והנשים והילדים נמכרו לעבדות.
ליהודים הותר לחיות כבני חסות של האמיר ובתשלום
פרוטקשן (ג'זיה).
לאורך ההיסטוריה היו עליות וירידות ביחס ליהודים. היהודים תחת הח'ליפים משושלת אלמוואחידון (המאה ה-12) העמידו
את יהודי ספרד בפני ברירת מוות, גירוש או
התאסלמות, ואפילו ההיסטוריון אבן ח'אלדון (המאה ה-14) לא היסס
"לקבוע" שאופיים הקולקטיבי של היהודים מנוון, מרושע וערמומי, ומאידך, נודעו תקופו שגשוג יהודי חסר תקדים בין המאות ה-9 וה-14 שנודעו בכינוי "תור הזהב".
ככלל
האסלאם נעדר סממנים אנטישמים הנוצריים המוכרים ולא האשים את היהודים בהרעלת בארות
ובשחיטת ילדים לשם אפיית מצות ואף לא בהפצת דבר. כל שנדרש מהיהודים היה הכרה
בעליונות האסלאם והבעת נאמנות מוחלטת לאמיר המקומי ולח'ליף.
בתחילת המאה ה-19ניתן להבחין בייבוא האנטישמיות הנוצרית למרחב
המוסלמי שנשלט ע"י האימפריה העות'מאנית, יש אומרים על רקע התחרות המסחרית בין
הנוצרים ליהודים. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו להופיע תרגומים לערבית ולתורכית
של חיבורים אנטישמיים כשבראשון בהם (1869) התוודה לכאורה רב יהודי שהתנצר על
מוראותיה של הדת היהודית (לחשוב רק שבאותה השנה פרסם דארווין את "מוצא
המינים"...). פרשת דרייפוס (1904) שחילקה את צרפת לשני מחנות וחוללה שיח
אנטישמי חריף, השפיעה על כל אירופה ולא דילגה על חצר הסולטאן ועל השיח החברתי
תקשורתי ברחבי האימפריה העות'מאנית. גם הפיכת ה"תורכים הצעירים" (1908)
שהביאה להדחת הסולטאן ולכינון משטר קונסטיטוציוני, חוללה גאות אנטישמית, לאחר שחלק
ממדינות אירופה האשימו את היהודים כמי שעמדו מאחוריה.
ההתעוררות הציונית במחצית השנייה של המאה ה-19 וההתנחלות המוצלחת בארץ ישראל בתחילת המאה
ה-20 שחוללה פלא כלכלי, גלי עלייה והקמת מדינת ישראל, תפסה את העולם האסלאמיסטי
'עם המכנסים למטה'.
וכיצד כך? מבחינת האסלאם הדת היהודית היא בר מינן המחשב את דרכו
לבית הקברות של הדתות. ופתאום, הבר מינן התעורר כעוף חול, וקושש לעצמו מדינה כנגד
כל הסיכויים.
חיוניות זאת של 'העם המבויש והנרפה' הכתה בתדהמה את המוסלמים,
ומשכך, הזלזול פינה עצמו לרגשי כעס שהפכו עד מהרה לחמת זעם.
הזעם והתסכול המוסלמי נפצו מחסומים ועכבות גם בימינו. בסדרת הטלויזיה 'ח'יבר' שהוקרנה
בעולם המוסלמי וזכתה לעשרות מליוני צופים, הוצגו היהודים כקבוצה נכלוליות תאוות בצע וקמצנית. 'יוצר'
הסדרה הציג את היהדות ככזו: "..המבוססת על תרמית והונאה ... לכן שאפתי לגלות את תכונותיהם,
רעיונותיהם, שיטותיהם וערמומיותם..".
עלילות דם בנוסח הישן פורסמו באמצעי תקשורת
רבי תפוצה. כך למשל, עלילה בדבר שימוש בדמם ובשרם של ילדים הובאה בירחון המצרי 'אל-כבאר'
ובמאמר שכותרתו "היהודים מוצצי דם בחג הפסח" נכתב
כך: "...
הם ערבבו את אפיית המצות עם העלאת הקרבן ... בערבבם את בצק המצות עם דמו של אחד
מקרבנותיהם בייחוד בחג הפסח, בחג פורים ובטקסי ברית המילה."
מוסלמי המאמין כי הקוראן הוא דבר אלוהים חיים, מצא לפתע את עצמו נשלט על ידי היהודי הנבזה המושל בו ומורה לו כיצד ינהג ומה עליו לעשות, והוא מסיק אחת משתיים: 1. מדובר בסימני אחרית הימים ועליו לחזור בתשובה. 2. האסלאם הוא כה חלש ונרפה, עד כי אללה העניש את המאמינים בכך שהשליט עליהם את העם הנקלה.
לדידו, הכלי שיהפוך את הקערה על פיה, הוא הקמת צבא מוסלמי שישיב עטרה ליושנה וישפיל את היהודים כפי שראוי להם ולא בכדי אנו שומעים מפעם לפעם את הקריאה: "ח'ייבר ח'ייבר יא יאהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד (ח'ייבר ח'ייבר הו היהודים, צבא מוחמד עוד יחזור).
להרחבה: ברנרד לואיס, שמים ואנטישמים, הוצאת דביר, 1989
B. Lewis, The Jews of Islam, Princeton N.J 1985
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה