הלכתי בבוקר לים לבד, ושמתי לב שהיו עוד אנשים לבד, ורוב מוחלט מביניהם בני גילי שהילדים גדלו והחברים פרחו.
וכל אחד תופס פינה עם המכאובים והמחשבות.
כך או כך, אתה צועד וישבנים עם חוטיני רוטטים לך בעיניים ונהיים לך ריצודים.
ומהריצודים אתה נזכר ברמב"מ שתקף בשצף קצף את רס"ג ואמר שניסיון להוכיח את קיומו של האל מגוחך ונלעג וניתן תמיד לסתירה. שהקיום המושגי של האל הקדמון סימן את תחילת האנושות במובן הציווילציוני שלה. שאין לייחס לו נוכחות בזמן ובמרחב, אין לייחס לו רציה, ואין לתת לו שמות וכינויים וכל מי שמלביש בו דמות הוא כופר בעיקר, גם אם נכתב "נברא בצלם אלוהים". שאם אדם דומה לאלוהיו אז גם החמור דומה לאלוהיו ואלוהי הקרוקודיל נראה נשמע ומדדה כקרוקודיל.
לבני אדם ניתן כמובן לייחס רציה. קורח למשל, רצה נתח מהשלטון אבל נחשף בחולשתו ובפגיעותו והאדמה פצתה את פיה וחת שתיים בלעה אותו ואת עדתו, וגם דתן ואבירם עשו החלטות לא מושכלות יש לומר, עד שמערכת הנשימה שלהם שבתה.
תשאל מה הקשר בין בדידות לרמב"ם לקורח ולחוטיני? שהחשיפה להם מכניסה אותך לפרופורציות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה