ההנהגה הישראלית נהגה בתבונה ששמרה על האינטרסים החשובים של ישראל בסוריה ונמנעה מהצטרפות מפורשת למדינות המערב בגינויים הרבים לרוסיה. בכך היא הפגינה עצמאות מדינית, ושמירה על האינטרסים שלה גם אם הם נוגדים את האינוטרסים של ידידותיה, בראשן ארה"ב, בדיוק כפי שידידותיה, בראשן ארה"ב, פועלות נגד האינטרסים הישראליים, כאשר הם מתנגשים עם האינטרסים שלה.
למשל, מדיניות ארה"ב מאז ומתמיד, להוציא את כהונת טראמפ, היתה לחלוקת הארץ בינינו לבין הערבים. היא נמנעה מתמיכה בישראל בימיה הראשונים כמדינה עצמאית ונסוגה מאי התמיכה רק בשל התמיכה הרוסית בחשש שגם ישראל תבחר את הצד הרוסי בעולם הדו-קוטבי שלאחר מלחמת העולם השנייה. כחלק ממדיניות זו ארה"ב איננה מכירה בריבונות ישראל בירושלים גם אם כהונת טראמפ שינתה מעט על העמדה האמריקאית הרשמית. ואם תשאל את מחלקת המדינה לגבי ירושלים כולה, כולל מערב ירושלים, היא תשיב שגורל ירושלים חייב להיקבע בהסדר מוסכם בין ישראל לערבים. ידידות כמו גרמניה ובריטניה מחזיקות בעמדות נוקשות יותר כלפי ישראל וצרפת מובילה רבות מיוזמות האנטי ישראליות באיחוד האירופי. עם הצטרפות מדינות מזרח אירופה לשעבר - צ'כיה, הונגריה, פולין, ועוד - הוכהתה הביקורת קמעה, והושם וטו על החלטות אנטי ישראליות (על פי אמנת האיחוד, כל החלטה חייבת בהסכמה פה אחד) אך ככלל, עמדת האיחוד היתה ועודנה ביקורתית ובמישור הדקלרטיבי לעיתים היא מובעת בארסיות (תלוי בדובר).
לפני כשלושה ימים אבדה ממשלת ישראל את תבונתה וצידדה בהחלטה להשעות את רוסיה ממועצת זכויות האדם. שוב, ישראל הצביעה פוזיטיבית בעד הוצאתה של רוסיה מארגון בינלאומי.
אפ לא די בכך, שר החוץ יאיר לפיד הוכיח את "כישוריו" המדיניים בכך שכינה הרג אזרחים וקבורתם בקברי אחים נסתרים "פשע מלחמה". לפיד לא ראה לנכון להמתין מעט לפיזור ערפל הקרב ולבירור עמוק יותר של הנסיבות אותן כינה פשע מלחמה, מה עוד שידוע היטב לכל שאוקראינה אינה נמנעת מפיזור דיסאינפורמציה ומיסאינפורמציה והיא "נתפסה" בקלקלתה זו יותר מפעם אחת.
לפיד משתוקק להראות לעולם שישראל שותפה לעולם הערכים המערבי, וזה לגיטימי, אלא שהעולם המערבי אינו רואה את ישראל שותפה לערכיו וחשוב יותר.. מצבה הגיאופוליטי של ישראל מורכב יותר ומסוכן יותר ועליה לתמרן בתבונה בשכונה העויינת והמסובכת בעולם ואילו אירופה מוגנת מפני זעמה של רוסיה בברית נט"ו, ובאיחוד אינטרסים המכונה האיחוד האירופי.
בקי אנוכי בהיסטוריה של המזה"ת, אירופה, כפי שציינתי בשלושת הרשומות הקודמות, וידועה לי הזיקה בת מאות השנים של רוסיה לשטחים המכונים אוקראינה, שטחים שהיו בעבר בשליטתה, הוצאו משליטתה וחזרו, וחוזר חלילה ואפשר בהחלט לומר שמלבד שנים בודדות בתחילת המאה ה-20 זכתה אוקראינה לעצמאות מדינית רק ב1991, עם התפרקות ברית המועצות.
מלבד זאת, מקובלת עלי מאד הפרשנות של דר' גיא בכור מאתר G-PLANET, אתר שאני מנוי עליו שנים רבות, המציג ניתוחי עומק של מצבים גיאופוליטיים ועושה שימושה בכלים פרשניים מדיסיפלינות שונות כמו היסטוריה, מזרחנות, פילוסופיה וכלכלה.
ועוד זאת, אנוכי עוקב אחר כלי תקשורת רוסיים ואוקראינים דוברי אנגלית ומהם לומד שהמציאות מורכבת הרבה יותר מזו המשווקת לציבור ע"י כלי התקשורת "הממסדיים" במערב ובישראל, כן.. כן.. גם תמונת המציאות שמוכר לי BBC לא מקובלת עלי ולבטח לא זו שמוכר לי NEW YORK TIMES.
זכרו כיצד אנו כועסים ומשתוללים, בצדק ובדין, כאן בישראל כאשר אנו זוכים לקיתונות של רותחין מארגונים וכלי תקשורת במערב מבוססים על פרשנות חסרה ולא מקצועית במקרה הטוב, ומתעמולת שנאה נבזית מצד ארגוני שמאל קיצוני בתוך ישראל ומחוצה לה.
ואיך תגיב רוסיה? עכשיו אין לה זמן בשבילנו אבל בעתיד הקרוב מאד היא תגבה מחיר קשה על ההתנהלות חסרת האחריות של ממשלת ישראל ולא מן הנמנע שנאלץ להתמודד עם פעילות טרור גוברת בגיבוי איראני, בגבולנו הצפוני, הפעם לא רק מלבנון אלא גם מסוריה.
אני קורא פעם נוספת לממשלת ישראל לרסן את תשוקותיה, להימנע ממדיניות גלויה ונגררת נגד רוסיה, ולשוב למדיניות זהירה, עקב בצד אגודל, בכל הנוגע לקונפליקט הרוסי אוקראיני, שלא הולך להסתיים בקרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה