בנוגע למאמרו של הלל גרשוני (פורסם באתר "מידה")
הלל
גרשוני, בן שיח פופולרי למדי בסצנה הימנית האשכנזית המתפתחת (שעודה גמלונית מעט
ביחס לאחותה השמאלנית אבל היא לומדת), כל כך לא התחבר למחאת צאצאי עולי תימן עד
שהתיישב וניסח רשימה ובה דחה את התלונות בפרשה המכונה "פרשת ילדי תימן, מזרח
ובלקן".
גרשוני
ביסס את התיזה שלו על שני אלה.
טיעון
א'. המחאה אורגנה
ע"י ארגון עמר"ם שבראשו עומד "פעיל מזרחי רדיקלי" ו"פעילה
פמיניסטית מזרחית רדיקלית". מזרחיים רדיקלים זה רע ולכן מחאת בני העדה
התימנית, רעה. מחאה לראייתו מזוהה לפי מארגניה ולא לפי תכניה, מטרותיה וקורבנותיה.
קטיעי בשטח-העם במתח. הכלל שאין משיחין בגופו של אדם אלא רק
בגופו של עניין אינו מוכר לגרשוני – אצלו, הכל אישי!
גרשוני נזקק לדבר מה נוסף לאיזון, וציין שגם הרב
כהנא עסק בפרשה. "מצא מין את מינו" מציין גרשוני בסיפוק, הפרשה הזו,
מקומה בקצוות קשת הדעות הפוליטית, ולא בימין המנומס של גרשוני.
טיעון ב'. שלושה גופי חקירה מונו לחקור ולבדוק את הפרשה
ושלושתם הגיעו למסקנה זהה. הטיפול בעולי תימן לקה בחסר, מוסדות המדינה חסרו את
היכולות והכישורים לקלוט את המוני העולים והבלגאן חגג – "באותם ימים מנהל
תקין היה המלצה בלבד" כלשונו, אך יד ממסדית מכוונת לא הייתה פה.
האמת היא שקשה להכריע בשאלה אם היתה יד מכוונת או
לא, יש הסברים טובים לכאן ולכאן ויתכן שהאמת על הציר שביניהם, אך בוודאי ששאלות
כבדות משקל עולות ממנה. העדויות, המחאה, הרמזים, המסמכים ששוחררו, ההחלטה המוזרה
לסגור את הארכיון ל- 70 שנים – כל אלה מחויבות בירור, אך גרשוני מתנגד, לדידו
הפרשה מוכחשת, ולמצער מודחקת.
"הכחשה"
היא מנגנון הגנה פנימי שתכליתו לראות מציאות מסוימת כאילו לא התרחשה.
"הדחקה" היא להכיר במציאות אך להקטינה ולהפכה לשולית שדינה להישכח.
בין אם
הכחיש ובין אם הדחיק, עשה גרשוני מעשה כיעור כלפי ציבור גדול וחשוב. לא נפלתי
מהרגלים. המגזר בו צמח גרשוני "הוכיח" את בדלנותו – זוכרים את ההתנגדות
לצירופו של אוחנה לבית היהודי? זוכרים את הקליפ הפרסומי של חברת
"באמונה" על שכונה חדשה נקייה ממרוקאים? זוכרים איך (לא) יצאה מועצת
יש"ע לעזרתו של אזריה?
נסיבות המינוי ו..פורמליזם שיפוטי
גרשוני
שולף את הקלף הממלכתי: שלוש וועדות חקרו ודרשו בפרשה ולא העלו דבר – האמנם?
שלוש
וועדות הוסמכו לחקור בפרשה. עצם הקמתן מעיד על ספק שדבק בממצאיהן, יתכן גם בעיני
הממסד, והאבולוציה של היקף סמכויותיהם מרמזת על כך.
ואכן, ועדת
בהלול-מינקובסקי היתה וועדת פקידים בינמשרדית (משפטים ומשטרה) והיא פעלה כוועדת
בדיקה מנהלית, השניה, ועדת שלגי, קיבלה מעמד של 'ועדת בירור' מכח סע' 28 לחוק
ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, ורק השלישית, ועדת כהן-שלגי) הייתה 'וועדת חקירה
ממלכתית' בסמכויות חקירה מלאות מכח החוק הנ"ל.
כל
השלוש הוקמו בעקבות גלי תסיסה. הראשונה ב-67' בעקבות צווי גיוס לצה"ל שהגיעו
להורי הילדים "המתים", השניה ב- 88', בעקבות דו"ח הוועדה ציבורית לגילוי ילדי
תימן שעורר סערה,
והשלישית ב- 95', בעקבות מחאה שהצית הרב עוזי משולם והאלימות המשטרתית כלפי תומכיו.
שלושתן
עסקו בתלונות שהוגשו, וממילא לא עסקו בתלונות שלא הוגשו. הדבר נסבל בנוגע לוועדת
הפקידים ובלתי נסבל כלפי הוועדות האחרות שלא נצלו את סמכויות החקירה הנרחבות
(בדומה לסמכויות שופט חוקר בשיטת המשפט הקונטיננטלית) המוקנות להן בחוק, לרבות
הוצאת צווים לשם ייזום איסוף ראיות וחומר רלוונטי. לא מצאתי עדות לכך ושוכנעתי שהן
היו סבילות כקודמתן.
השופט
קדמי המנוח היה מורה שלי לדיני ראיות, וגם אדם חם ומקסים, אך פורמליסט מושבע.
אישיותו
המשפטית לא תאמה את הפרשה שהיו בה פנים אפורים רבים על הציר שבין השחור לבין הלבן,
שנבעו מהבלגאן המנהלי שפשה בשנים ההם. קדמי גייס את הבלגאן לשלילת כוונת זדון
ממסדית, ואני מניח ששופט אחר, אקטיביסט יותר ופורמליסט פחות, היה פוסק ההפך, שהרי
בלגאן הוא כר נוח לעבריינות, האין כך?
ויובהר,
הפורמליזם של השופט קדמי נבע מתפיסת עולם משפטית ואילו הפורמליזם של גרשוני, הדיוט
משפטי למיטב ידיעתי, נבע מכך שהוא שירת את מטרתו.
גרשוני אינו מסתפק בחיבוק אוהב לממצאי הוועדה, ונוזף
באלה המאמינים שיד ממסדית בחשה בפרשה ומאשימם בחבירה לפעילי השמאל הרדיקלי, וזאת
מבלי שקראו את הדו"ח כולו:
"טוב יעשה המתעניין בפרשה אם יקרא את כל הדו"ח מהחל
עד כלה ... ויראה כיצד הוועדה דוחה אבן אחר אבן את טענת הקונספירציה, המתגלה ככלי
ריק וכערבוב בין משאלות לב, חוסר הבנה, ומעורבות של גורמים שביקשו ללבות את האש
מטעמיהם שלהם".
אין שום צורך לקרוא את הדו"ח בן 338 העמודים בשלמותו כדי להזדהות
עם המשפחות ולקבל את הסיפור שלהן כאמת עובדתית (אין חובה לקבלה בשלמות). רבים
העידו מכלי ראשון על חוויה מטלטלת, מבלי שהיה להם מניע לשקר ומבלי שהובטחו להם
טובות הנאה. כולם מתארים מצב דברים אחד - היה תינוק בריא, לפתע סיפרו לנו שהוא מת,
לא הניחו לנו לראות גופה, וכשמחינו סולקנו בכוח, ובעת הצורך ע"י המשטרה –
ומהי משטרה אם לא זרוע של הממסד.
במשפט העברי על פי שני עדים יקום דבר ובמשפט האנגלוסקסי על פי עד יחיד
ולעתים מסתפקים בנסיבות חיצוניות בלבד – אז על פי אלפי עדים לא יקום דבר? מיהו בר
הדעת שיתעלם ממשקלן של העדויות הללו? כאמור, אין חובה לקבלן במלואן אך להתעלם –
בשום אופן.
שישים וארבעה
ילדים "עלומים" וגרשוני בשלו
גם אם נזרום עם הפורמליזם של גרשוני, עדין, על פי ממצאי שתי הוועדות הראשונות
, לא ניתן היה לקבל הסבר לגורלם של 92 ילדים (דו"ח כהן-קדמי, עמ' 29), מספר
זה הצטמצם ל- 64 ילדים על פי ממצאי וועדת כהן-קדמי (שם, 30). ניתן להניח אם כן,
שגרשוני יסכים לקביעה שגורלם של 64 פעוטות לא נודע.
אמת, הוועדה דחתה את ההאשמה לחטיפה ממסדית של הילדים (שם, 312) אך בשום
פנים ואופן לא ניכתה את המוסדות מאחריות.
מזעזעת במיוחד היתה הטכניקה שכונתה 'מסירה מזדמנת לאימוץ' (דו"ח כהן-קדמי, 159) של ילדים "שנמסרו למשפחות אחרות בנסיבות שבהן המחזיקים בהם סברו שהם ננטשו
ע"י משפחותיהם על רקע ניתוק הקשר עמם" (שם, שם) ומתוך
כך הממסד הואשם באישום כבד: "גם 'מסירה
מזדמנת לאימוץ' מהווה.. הוצאה של תינוקות מרשות הוריהם, שלא על דעתם וללא
הסכמתם" (שם, 161).
וועדת כהן-קדמי מצאה כי 64 פעוטות הוצאו מרשות הוריהם שלא על
דעתם וללא הסכמתם (ההדגשה שלי – י.ע), נעלמו ללא עקבות, כתב אישום אחד
לא הוגש.. וגרשוני בשלו.
ואחרון לעניין זה, וועדת כהן-קדמי הוסמכה לבדוק תלונות על העלמות
ילדים בין השנים 1949 – 1954 בעוד שנתקבלו תלונות ממועדים מאוחרים יותר (אם כי
בהיקף קטן הרבה יותר). לפיכך, לא ניתן לומר שהפרשה נחקרה במלוא היקפה כמו כן לא
ניתן לומר שכל ההיעלמויות נחקרו כדבעי משהוועדה עסקה רק, כאמור לעיל, בבירור
תלונות שהונחו על שולחנה.
האחות המטפלת
שלומית מליק
גרשוני התייחס בביטול לעדותה הדרמטית של האחות המטפלת שלומית מליק שניתנה
לפני שבועות מעטים, והנימוק: עדויות דומות נדחו ע"י וועדת כהן-קדמי.
לעמדת גרשוני מותר להקיש מעדויות שנתנו ע"י עובדות סוציאליות
בפני וועדת כהן-קדמי, על עדותה של מליק. באמת שחבל להשחית מלים על עמדה כה מופרכת,
רק אציין שמליק עבדה בבית הילדים יום יום לאורך זמן בטיפול במושאי עדותה ואילו העובדות
הסוציאליות שירתו בתפקיד אופקי במעקב אחר חולים נזקקים לסעד ורווחה - לא בכל יום,
ולא כל היום ולא במוסד אחד. לפיכך, אין גזירה שווה בין עדותה של מליק לבין עדות
העובדות הסוציאליות הנזכרות. ואגב, זהו המצב הנוהג כיום בעבודת
רשויות הרווחה הטיפול אינו פרטני, לא כל שכן בתקופה הנדונה.
זאת ועוד, גרשוני הציג בפני קוראיו מצג מטעה כאילו עדות העובדות
הסוציאליות נדחתה באופן גורף, ולא כך. הוועדה קבעה שגם אם מדובר בהתרשמות ממצב
דברים ולא בידיעה אישית, אין להטיל ספק בכנותן של העדוֹת (דו"ח כהן-קדמי, 209).
מליק
העידה על משלחות של נשים נשואות פנים שבאו לביקור בבית הילדים, על כך שהלבישו את
הילדים כל כך יפה לקראת הביקור, ולמחרת נעלמו, כמו התינוק ציון האהוב עליה. מליק
אינה יחידה להעיד כך, קדמו לה עדויות רבות על שימוש בטכניקה דומה. עדות כל מטלטלת
כה מעוררת מחשבה נדחתה בביטול בטענה שניתנה מתוך התרשמות ולא מתוך ידיעה אישית.
נו, אז מה? נניח שזו רק התרשמות, האם ההתרשמות הזו סבירה? מתבקשת? לא בעיני
גרשוני.
לראייתי, עדותה של מליק מהימנה ובת תוקף, ויש בה כדי להצביע על
מעורבות הממסד בחטיפת הפעוטות. ראשית, מליק הודתה בפה מלא ומכלי ראשון שהייתה עדה לביקורי
נשים נשואות פנים מחו"ל ושלמחרת הביקור נעלמו ילדים. עדות כזו היא עדות
נסיבתית הטעונה דבר לחיזוקה – וראיות משלימות יש בשפע. שנית, בעדותה הכנה, הסבירה
מליק שבעת ההיא הייתה נשואה טרייה, כמעט נערה, בתקופה של צנע ופרנסת דחק, כבשה את
עדותה כי לא עמדו לה כוחותיה לסכן את מקור פרנסתה. אני מאמין להסבריה, מתוך ניסיוני
ומתוך מודעות לסביבה ההגמונית המפא'יניקית שהייתה אז בשיא כוחה.
ואם נחטא בהשערות (גרשוני עשה בהן שימוש נרחב), מותר להניח שהשופט
קדמי, לו היה שומע את עדותה, היה מעניק לה משקל ראוי, כאילו ניתנה בזמן אמת ולא
נכבשה, ובוודאי שהיה מעניק לה חסינות מהפללה עצמית:
"להסבר
מתקבל על הדעת [מדוע נכבשה העדות – י.ע.]
...ראויים לצטוט הדברים הבאים: השופטים לא התעלמו מכך כי המתלוננת כבשה את עדותה
משך שנים רבות ואולם הגיעו למסקנה כי לא היתה במצב שאפשר לה להתלונן" (יעקב קדמי, 'על הראיות', תשנ"ט, 376)
שאלות
רבות עולות מהפרשה וממתינות למענה. שאלות מעניינות וחשובות, אך גרשוני ואתו הימין
האשכנזי, ביושרה מפוקפקת ובפוזה מגוחכת של מגננה, עוסקים בגופם של מארגני המחאה
במקום בגופו של עניין.
על
גרשוני וחבריו להבין שעולם בו הכחשה והדחקה הם כלים לכיבוי שריפות, הוא העולם של
אתמול ומוטב להם לאבק ולרענן את תפיסת המציאות שלהם. אין אני דורש מהם לנהוג כפי
שנהג הסופר סטפן צווייג שסירב להסתגל למציאות המשתנה, אלא דווקא להתמודד, להשתדרג
ולחבור להיגיון הבריא.
זהו. ארי
ודרצ'י רגצי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה