כללים ונורמות כחומר ביד המוצא העדתי של היוצר

כללים ונורמות מעצם טיבם, עליהם להיות גמישים. מנסחיהם הם רק בני אדם ואינם מוכשרים להתנבא על כל המצבים והנסיבות, אלא אם הם אסא כשר.

יש להותיר בידי הפרשנים המוסמכים - השופטים - מידה מספקת של גמישות פרשנית מתנת להחלה על רוב רובם של המצבים והנסיבות ולחצוב מהם מסקנות שונות ולעתים הפוכות, לדוגמא: אדם וכלב הלכו לפי תומם זה מול זה בפרק הלאומי ברמת גן ואירע אירוע נשיכה. הפרת האיסור לנשוך, עשויה להיות מוכרעתהפוך, אם הנושך היה הכלב או הבן אדם.

מפעם לפעם צצים מקרים עליהם לא ניתן להחיל את הנורמות והכללים הקיימים או אז קם המחוקק וסותם את החור בחקיקה מתאימה. כך מתנהלת מדינה מתוקנת.

לא מעטים המקרים בהם מתגלעת מחלוקת משפטית בין פרשני החוק - זה קורה לא מעט וטוב שכך, זה מעיד על מערכת משפט המעודדת חשיבה מגוונת ורב מימדית (במתחם הלוגי).
במצב דברים זה יחוש כל אזרח, בין אם הוא יהודי ובין אם לאו, שותף שווה זכויות המדינה בה הוא חי ומשלם מסים - "לכל אחד יש מניה" כפי שציין מילו מיינדרבינדר.

בערעור על פסק הדין בעניין לוחם מג"ב בן דרי (ע"פ 4497/18) התקבלה עמדת המדינה באופן שעונש המאסר הוכפל ל-18 חודש. בבית המשפט המחוזי לא התנהל הליך הוכחות היות ובין המדינה לנאשם נכרת הסדר טיעון לפיכך, שופטי הרוב (סולברג ומינץ) לא היו פרוטוקולים לעיין בהם ולא עדים להתרשם מהם, אז הם עיינו בדקדקנות יתר בכתב האישום המתוקן.

סעיף 11 לכתב האישום המתוקן: "[הנאשם]..החליט לפגוע בירי גומי במנוח אשר צעד באזור כשפניו לכיוון הכח שעל המרפסת במרחק של עשרות מטרים מהכח, כשידיו לצידי גופו"... "כיוון מהמרפסת את נשקו לעבר מרכז גופו של המנוח, בניגוד לנהלים, וירה בו, וזאת במטרה לגרום למנוח פציעה, למרות שלא נשקפה ממנו סכנה לכוח"
ניסוח בעייתי למדי מבחינת דרי אם כי אפשר אולי לנחש שזה "המחיר" שהיה עליו לשלם תמורת מחיקת האישום ברצח. התביעה עמדה בוודאות על הסיפא שהבטיח הרשעה וכליאה.

שופטי הרוב - נאחזו בנוסח כתב האישום וייחסו לדרי כוונת זדון לפגוע בהרוג שהיה בלתי חמוש ובלתי מסוכן, ונכון שיש להתחשב בנסיבות המקרה (יום נכבה, התפרעויות) אך רק במידה הנדרשת, ודרי לא פעל במידה הנדרשת אלא מתוך כווננה להעניש את ההרוג ולפצוע אותו, והכל בניגוד לרוח צה"ל. מכאן ועד לקוד האתי של אסא כשר הדרך קצרה והשופטים אכן הלבישו אותו על דרי כחליפת משוגעים - שלוחם בן 18 "לא יעשה שימוש בנשקו במידה העולה על הנדרש" - ה-ע-ו-ל-ה----ע-ל------ה-נ-ד-ר-ש.
מה יש לו לבן 18 או 20 לעשות בחיים חוץ מלדעת לחשב במהלך לחימה מה מתחת לנדרש (ואז ריתוק) ומה מעל הנדרש (ואז מחבוש).

שופט המיעוט אלרון סירב לייחס לדרי זדון ונתן משקל גבוה לנסיבות המקרה (יום נכבה, ההרוג השתתף ביידוי אבנים 4 דקות לפני הירי) ולתחושת האיום הסובייקטיבית שחש לדבריו (הכח בנחיתות מספרית, ההרוג יידה אבנים דקות טרם ירי, והעובדה שברגע הירי לא יידה אינה מוכיחה העדר כוונה להמשיך לפגוע), ומכאן הגיע לכלל מסקנה שאשמו נאמד כראוי בבית המשפט המחוזי ואין להחמיר בעונש.

שופטי הרוב: סולברג ומינץ, מתנחלים מהעולם הסרוג
שופט המעוט: אלרון, עיראקי מחיפה.

על חוק הלאום הנפאלי (פב 10.18)

השתתפתי כקהל בכנס בעניין חוק הלאום של פורום קהלת, אתמול במרכז בגין, בירושלים בירת נפאל, מיעוט בקהל היו נפאלים-חצי כמוני, והרוב המכריע נפאלים-נפאלים חובשי כיפה.

זהרה כרגיל, יקירת המגזר איילת שקד, שאינה מבינה משפט אך ניחנה בהבנה שתמונת האיזונים ברשויות בנפאל בכי רע ולא בגלל הכנסת או הממשלה, אולי בגלל שאימא שלה או סבתא שלה נפאלית-חצי. אם איילת תלמד להתלבש שלא כמו ב119 ולא לתבל את דבריה בבדיחות קרש על אנשי חלם עם מוסר השכל, אסכים שהיא תהיה סגנית ראש הממשלה.. של מירי רגב.

ראש הממשלה, סליחה, ראש האופוזיציה Tzipi Livni - ציפי לבניהמציאה עובדות רק כדי להתווכח איתן, אז היא התווכחה עם 'העובדה' שערך השיוויון הוצא מרשימת הערכים עם חקיקת חוק הלאום. ציפי סיימה בהפחת משבי כפור בלתי ענייניים לקודמתה, לא בשל חילוקי דעות פוליטיים אלא מתוך שכנוע פנימי עמוק שהאיילת שקד האמתית היא היא (הי הו הו).

@יובל דיסקין, קבע שמחנה הימין הנפאלי-נפאלי לא ניחן באיתנות ערכית הנדרשת לשריון ערך השוויון האם ניתן להבין מזה שהציבור הנפאלי-חצי הוא בר פלוגתא לגיטימי מבחינתו?

@פרופסור שטוקלר, לשעבר יו"ר אגודה לזכויות האזרח, ציינה שהימין אימץ את משנתו של הפילוסוף הגרמני קרל שמידט שקבע שהדמוקרטיה הליברלית חלשה, חסרת תכלית וסובלת מסתירה פנימית המונעת ממנה להבחין בין עמית לאויב. מישהו הבהיר ששמידט היה מקורב לנאצים והגברת השוותה בכך את נפאל לגרמניה הנאצית, ורק אז מצאה לנכון להבהיר שהיא מפרידה בין הגותו הפוליטית להגותו האקדמית, ואם זו הבהרה אני צינצנת סחוג.
כשלעצמי לא נפלתי מהכיסא מהרמייה הנמוכה, כי מה עושים נפאלים-נפאלים בקטטה? מאשימים זה את זה בנאציזם גם את הויכוח נסוב על תקציב האש"ל של עובדי חברת החשמל.

חבר הכנסת Amir Ohana - אמיר אוחנה סיפר על נסיבות החקיקה בוועדת הלאום בכנסת בראשותו, והאיר את עיני הקהל על כך שהתמיכה וההתנגדות לחוק נחלקו בהתאם למחנות הפוליטיים, מה שמראה שהנפאלים-נפאלים לא נגמלו מהנכלוליות הפוליטית הילדותית שייבאו מעיירות אוסט-אזיא ושהחכ"ים הנפאלים-חצי משולים לעיזה נגררת אחר פוליטיקה קלוקלת.
מה היה חסר לי בנאום של אמיר? שלא הביא איתו את הימניות הנפאלית-חצי, החכמה, הברורה, ההוגנת, הנשענת על אדנים יציבים באמת עם כל הסיכונים האלקטורליים מגזרת הנפאלים-חצי ממרכז הליכוד שנוטשים כל מה שמזכיר להם את עצמם.

חתם את הכנס Natan Sharansky נתן שרנסקי, איש אשכולות ראוי ושנון עם קבלות, שהפסיד את הציבור הרוסי לליברמן, בשל תכונות אלה.
נתן סיפר שפנו אליו תיקשורתנים ושאלו מה יש לו לומר על החוק במילה אחת, אמר להם: למה מילה אחת, כדאי שתשמעו את עמדתי באריכות, התעקשו על מילה אחת - אמר להם: "טוב".
אח״כ באו תקשורתניות וביקשו את עמדתו בשתי מלים, אמר: למה שתי מלים, כדאי שתשמענה את עמדתי באריכות, התעקשו על שתי מלים - אמר להם: "לא טוב".
רוצה לומר שכראש הסוכנות היהודית יש לו רישיון להסביר להדיוטות ולאידיוטים שחוק הלאום טוב מבחינת הישראלים ולא טוב מבחינת הגולה.
ברבע השעה שדיבר שיכנע אותי שהעולם היהודי בגולה שאינו מצוי בנבכי הישראליות ומושפע מהשיח במקום מושבו, יתקשה להבין מדוע לא צויינה המילה ״דמוקרטית״ בחוק, ורק מטעם זה ראוי להוסיף.

זהוזה, היה נחמד התרשמתי שפורום קהלת קנה לעצמו מקום בהגות הנפאלית-נפאלית, ומה שזה אומר על ציבור הנפאלים-חצי ממרכז הליכוד, זה אומר.

אשכבה לאלי דהאן (פב 1.5.17)

אחרי שאלי דהאן מת, לקח משרד הביטחון את הדירה הזעירה שנתן לו ולא אפשר לבנו, שהיה חסר רכוש, לקבל אותה כבן ממשיך, בשל ענייני פרוצדורה - לא הוגשה בקשה בזמן וכו' וכו'. האמת היא שאלי פחד שאם משרד הביטחון יתן לו את הדירה יקח לו את הקצבה ואת החברות בבית הלוחם, וישאר חסר כל עם הגדם והבור, ממש כמו בתא הנדונים למוות.

אלי דהאן נולד בתל אביב נצר למשפחה טבריינית מוגרבית שנשלחה במאה ה-16 ע"י הנדבנית דונה גרציה, להחיות את הישוב היהודי בארץ ישראל.

אלי הצטרף ללח"י מגיל 17 אך רק כשהיה כמעט בן 19 שנים, ב1947, נשלח להתנקש בסרג'נט קלי מהבולשת הבריטית בחיפה, אתרע מזלו ובדרך לנקודה שנקבעה לביצוע ההתנקשות, התפוצץ הרימון בכיס מכנסיו וקטע את כף יד ימין ופער בור ענק בדופן הבטן, ושפר המזל מעט כשאימא שימחה הצליחה לזייף את גילו ל-17 ועונש המוות שנדרש בכתב האישום הומר במאסר של 20 שנה. אלי הופשט מהבגדים האדומים, הוצא מתא הנידונים למוות ושוחרר עם הקמת המדינה.

אלי, ברנש סוער בלשון המעטה, הפך את הגדם מחיסרון ליתרון. הוסכם על דעת רוב מיושבי הבודגות והטברנות בתל אביב של שנות החמישים שישים - בעיקר ב"אריאנה" שבכניסה לנמל יפו, בעורף בניין המשטרה, מול השעון - שכשנכנס אדם בגובה מטר שבעים וחמש וברוחב מטר בעל גדם קורנס ומצח פטיש, עדיף לגברים להשים עצמם טרודים בענייניהם הפרטיים, ומספרים עליו כשהיתה הרוח שורה עליו, היה מניף בשיניו שולחנות עץ תוך כדי ריקוד, מקפיץ באויר ומפרק בראסיה מדויקת.

אלי גם אהב לנפץ חוטמים של מי שהרים ת'אף או פגע בחלשים אבל את אומנות פיזור שיניים בראסייה אחת יחידה, פיתח לדרגת מאסטר - דהאן 10.

אלי שימש יו"ר הארגון הארצי של נהגי המוניות ודאג שתעריפי הנסיעה רק יעלו, ולחלוקת רישיונות הפעלה לנכים רבים כחלק מתהליך השיקום. מי שנתן או ביקש שוחד היה מסתכן במפגש עם הגדם או עם המצח או עם שניהם ולפיכך ארגון נהגי המוניות נחשב לארגון המאוגד הנקי ביותר שהיה פה מתקופת בית ראשון.

ואם נכה פלוני היה נתקל בבעיה היה בא לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, לירכתי המסעדה בפינת רח' פין כמדומני מול רציפי האוטובוסים, ושוטח את טענותיו. אלי היה יושב, מקשיב ומכתיב למזכירו האישי, שהיה עיוור. לעתים, כשהמזכיר היה מבקש מאלי לחזור על הדברים היה אלי צועק: אני גידם, אתה עאוור ובנוסף לכל גם אטרש. המזכיר לא היה נעלב והנוכחים לא היו צוחקים הא ראיה שהמזכיר התמיד לצד אלי עד שנפקחו עיניו לראות את המלאך מיכאל מזמן אותו לגן עדן.

מיד כשהתאפשר היה אלי עולה לירושלים לביקור במשרד מנכ"ל משרד התחבורה והיה מסדיר את עניינו של פלוני הנכה, או שהיה מקדים לפזר שיניים בראסיה אחת יחידה ואז מסדיר, תלוי בנסיבות.

ואם לא רק זו אף גם זו, אלי כרת ברית מוזרה שעלתה יפה עם היקים הוינאים שהביאו לפה את מועדון הכדורגל "הכח וינה" וניהל את ה"סגולים" ממגרש גלי גיל עד תחילת שנות ה- 70. אלי לא נתן לשום מניאק מההתאחדות להוריד אותה ליגה כי הכח זה לח"י ולח"י זה ליגת על.

אלי החזיק בתחביב נוסף. קללות. הוא הרבה לתאר מציאות באופן מורכב שאשכנזים ותואמיהם עשויים היו לפרש לשלילה אבל זה עניין את עכוזו. והיות והוא ניחן בפתיל באורך של זנב עיפרון של לבלר ותיק, היה עושה שימוש בתחביבו זה, לעתים קרובות. מאד. לדוגמה: אני ומאיר בנו של אלי, ביקשנו עצה לפתיחת פאב, והתווכחנו, לא התווכחנו אולי צייצנו, אולי. או אז אלי הפסיק לפתע לנשום ופצח במונולוג בו טען בלי לנמק ששנינו מזדיינים בתחת עם חלב על השפתיים שעדיף שנטבע בים ולא נתעסק בפאבים, ויכל לומר בפשטות שאיננו בשלים, אבל אלי זה אלי.

אומרים שדמותו של אלי שימשה את יגאל מוסינזון בקזבלן אבל אני לא יודע אם זו אמת או משאלת לב שלהווי ידוע אשכנזים אינם מנדבים פרגון. עוד אומרים שנתיבה בן יהודה נטלה ממנו אדנים למילון העולמי לעברית מדוברת שערכה עם דן בן אמוץ, אבל יתכן שגם זו שמועה חסרת ידיים ורגליים, ויתכן שלא.

אלי מסר חלק מנפשו וחלק מגופו עבור עם ישראל והוא עוד לא בין 19 ומאז היו הגדם והבור העמוק בדופן הבטן מזכירים לו, יום יום ושעה שעה, את הרימון ההוא ואת העיניים של אימא שימחה כשראתה אותו בתא, לבוש אדום. ההקלה הגיעה רק כשהוזמן ע"י הקב"ה לישב למרגלות כיסא הכבוד .

אלא שהמאסטר בפיזור שיניים - דהאן 10 כזכור - לא השכיל ללמוד מאשכנזים איך לסדר לעצמו עיטור עוז וחברות בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות כי טברייני לא מבקש, וכשנותנים לו הוא לא רוצה לקבל. נו, הכבוד המזרחי הזה. 

משרד הביטחון המתין עד שאלי עלה לטברנות ולבודגות ברקיעי התכלת, לקח את הדירה הזעירה אי שם בקומת הקרקע בבנייני הרכבת של רמת אביב הישנה.
אלי מת, אבל כשראיתי את הגברת גלאון נכנסת להיכל המשוקץ, פתאום תיארתי לעצמי מה היה עושה שם עם הגדם והראסיות.

לזכרו 💗

:)

הרהור על #me too (פ"ב 10.18)

גם אותי הטרידו מינית, #me2 וגם לי זה קרה מזמן.

בנעורי, שנות 70, היתה אופנת סרטי קראטה, ברוס לי היה גיבור חיי, מיד אחרי ביטלס, טמפטיישנס וטריפונס. סרטי ברוס לי הוקרנו בקולנוע סינרמה וקולנוע ומוגרבי, ולא רק.
על המוניטין של ברוס לי צמחה תעשייה סרטי חיקוי וכוכבי חיקוי עם סיומת 'לי' - לו לי, פאנג לי, ולא רק - שהיו קופצים ומנהלים רבע שעה קרבות קראטה באויר בלי לנחות.
בסרטי החיקוי היו סצנות אהבה נועזות בין הגיבור לבין היפהפיה ששחרר כרגע משביה אצל הרע. חצי שד ושלושת רבעי פיטמה היו צצים מבעד הלבוש הסיני המסורתי של הגברת. אתה לא צריך תיאור מיוחד להבין מה היה זז אצלנו, שבעת בני 14 ישובים בשורה שש עשרה.

באותה תקופה בדיוק החל "קולנוע מרכז", בתחנה מרכזית הישנה, להקרין סרטי זימה, בלופ.
יום אחד, בחופש הגדול אוגוסט 75 , בעודנו רוחצים במפל חברת החשמל ברידינג, החלטנו להשתדרג ואמרנו מחר נביא 10 לירות כרטיס לקולנוע מרכז, ונראה פיטמה שלמה, אמיתית, בלי חארטות.
למחרת ביקשתי מאבא שלי 10 לירות לשיעור עזר במתמטיקה, לקחנו קו 33 עד לחנויות קסטות מול קופות הקולנוע, הבמה היחידה למוזיקה המזרחית העוברית צלילי הכרם לצד אבנר גדסי - מי שמע על זכויות יוצרים, מצד שני אם לא היתה מוזיקת קסטות, על מה היה שר קובי אוז.

כך או כך, עמדנו בתור לקופות הקולנוע, מתפללים שהקופאי לא יגרש, ולא שמנו לב שרק גברים בגיל העמידה מאחורינו ולפנינו בתור. הקופאי התעניין יותר ב10 לירות מאשר בקטינותנו, ואפשר לנו להיכנס, אז נכנסנו.

מכת הריח בכניסה לאולם האפלולי אפוף עשן כחלחל של סיגריות, לא משתכחת ממני עד היום. לסדרן לא היה זכר והאולם היה ריק כמעט לגמרי ורק פה ושם ופה, ראית צללית ראש או הבזק אדום של שאחטה, אז התיישבנו באמצע שורה שש עשרה (ממנה רואים פיטמות 6:6, בדוק),
פרסומת "דור הג'ינס שותה קווינס", והחל הסרט.

העלילה מורכבת: שני חלבנים ואינסטלטור נקראים לביתה של גברת, נכנסים, והיא נפנית עם החלבנים למטבח לבושה בשמלה בלי חלק אחורי, אולי שכחה. חולפות 20 שניות והשלושה חוזרים למבואה, מצולמים בתקריב בהבעות פנים משונות, בקבוקי החלב נותרו מלאים. פתאום מצטרפת גברת כושית לגברת הראשונה ושתיהן מובילות את האינסטלטור לאמבטיה לתקן להן את הצנרת אבל מהמוזיקה שעלתה הבנו שניגן להן על החצוצרות.
ומה שקורה אחר כך אני לא זוכר, רק עננת אכזבה מכך שפיטמה לא ראיתי.

ועכשיו לעניין.

מיד בסצנה הראשונה הבחין חבר שלי מאיר שהצלליות באולם נעלמו והופיעו שוב, קרוב קרוב, מאחורינו מלפנינו ומצדדינו, והעשן הכחלחל חדר לאוזנינו והרגשנו את החום מהבזק השאחטות האדום, וגניחות וכיחכוחים.
זה הזמן שבו גם חרמנים מתבגרים מבינים איפה הם חיים, ואז מאיר ברח ואחריו אלי ניטקה ואני ועודד ונני ואבנר, ורק אלי מוסלי (שהיה איטי מטבעו ותמיד היה לו כסף לקנות סוכריות עמבר צורת תרנגול לעצמו בלי לכבד) המשיך לבהות במסך ולמצוץ מהעמבר וקולות המציצה לא הוסיפו לרוגע הכללי.
אלי מוסלי התעורר רק כשהרגיש דבר מה זוחל על ירכו והבין שזה לא העמבר ולא אלי ניטקה אלא יד של זר, דילג כמו לו לי, מעל הזדים הצרים חורשי הרע, מאמצע שורה שש עשרה למסדרון ומשם הדרך החוצה היתה קצרה לפי חריץ האור בוילון האטום.
אנחנו כמובן כבר היינו בחוץ, מקיאים צוחקים ורועדים מגועל.

זהו, הנה, שיתפתי אתכם חברים יקרים בקורותי, ממש כמו הגב' כריסטין מייזלי פורד וכמו הגברת ניר גונטז' מ'הארץ', וכמו שאומר הצל: שתפו שתפו שתפו.

אגב, כששאלנו את אלי מוסלי איך דילג מאמצע שורה שש עשרה ישירות למעבר, הואיל והוא לא ככל כך זריז ואיננו קל מהאויר. אלי חשב וחשב וחשב לאט לאט לאט ואחרי שעה וחצי הסביר שאת העמבר צורת תרנגול ניפץ על ראשו של הדבר-מה שהזחיל את ידו על ירכו, וקפץ לגובה בתנוחת בורג כמו שלמדנו מפאנג לי בסרט ״דרקון הברזל״ בקולנוע אורלי תל אביב מול קולנוע מוגרבי בפינת אלנבי בן יהודה צמוד לפוטו.

הרהור על "מודוס ויוונדי" (פ"ב 10.18)

הילד התקבל לדבריו למגלן, "לדבריו" כי הוא העמיד אותי במבחן האמת פעמים כה רבות בארבע השנים החולפות עד שהתרגלתי לסייג ב"לדבריו" כל מידע שהוא מוסר לי. למדנו שנינו לחיות על המודוס ויוונדי הזה, עד שיתבגר.

יוליוס גאיוס קיסר היה אבי השושלת היוליאנית שעשתה את רומא למה שהיא. אבל ההתחלה היתה לא קלה. יוליוס נרדף פוליטית והיה חייב כספים רבים לקראסוס הטייקון. כששב לרומא עשה את צעדיו הראשונים בתור בן למשפחה פלבאית - שזה המזרחיים של רומא - וקיבל עליו משרה לא ליגה בתור "אדיל" שזה ג'וב מנהלי במסגרתו היה אחראי על תחזוקת מערכת הביוב של העיר. באותם ימים משרה מנהלית היתה BOT, זיכיון לזמן קצוב כשהזכיין אחראי על הוצאות האחזקה וגובה מהציבור אגרת שימוש. יוליוס השכיל לבנות מערכת משומנת שיודעת לגבות אגרה, והתעשר. כשסנטו בו שעשה את כספו מחרא, השיב שלכסף אין ריח. אח"כ הוא נהיה פונטיוס מקסימוס, קונסול, קיסר, והשאר היסטוריה. אם אתה חי במודוס ויוונדי עם מציאות זמנית בלתי נוחה, אתה עשוי להרוויח מזה.

יחזקאל המציל היה רק הסגן של אברם ופינחס צמד המצילים המלכותיים של חוף גורדון סוף שנות ה70, אבל הוא ישב על מכרה זהב. אברם ופנחס העניקו לו את הזיכיון להשכיר את החסקות לבני תשחורת כמו אני. הם לא חשבו שיש בזה בשר, אבל יחזקאל קיבל חרא ועשה ממנו זהב, והיה מתקשה לעמוד בביקוש לחסקות אפילו שהתחזוקה היתה עליו. על כן היה מאיים על העוזרים שלו במוות בייסורים אם בסוף היום מתברר שחסקה חזרה עם חור או משוט שבור.
אני הייתי עוזר שלו לאיזה שבוע, והתפטרתי. לא בגלל האיומים אלא בגלל הבעיה האיומה שיחזקאל היה לבוש רק בבגד ים סליפ בגודל גרב עם פאוצ' של אז. בפאוץ' היה שם את המטבעות, ואת השטרות היה מטמין בחלל שנותר בין מבושיו לסליפ הזעיר, ובסוף היום היה משלם לי משם. וכשהתלוננתי אמר שהשטרות מאוחסנים כשטרות ומשולמים כשטרות וזה שהם נגעו לו בביצים לא מוריד מערכם, נהפוכו, ואם לא נוח לי אני רשאי ללכת להזדיין. לא הסכנתי לחיות על המודוס ויוונדי של יחזקאל והתחפפתי עם 70 לירות בריח ערווה.

בכנס קהלת בנושא חוק הלאום, בהפסקת האוכל, ראיתי שורה של מג"בניקים גוהרים על השולחנות לטעום מהעוגות והענבים. ככל הנראה הם היו טירונים כי גם הבנים גברברים אחד אחד, והבנות גברברות יפהפיות אחת אחד, נראו קטנטנים מאד מאד, כמו גם נלהבים מאד מאד, כמו גם מוכווני משימה מאד מאד, כמו גם מאד מאד לא מבינים שמה מחכה להם הוא שירות צבאי סזיפי, מיוזע, במוקדי החיכוך שבין יהודים לערבים - במעברים הביטחוניים, בירושלים רבתי, בהר הבית, ובמרדפים אינסופיים אחרי נערי הגבעות, ובסיוע למשטרה בהפגנות בכל מקום.
המתוקים לא נראו לי ערים לכך שבשירות הארוך יחטפו קללות וגידופים מערבים ומעטים מתוכם אף יירצחו ויפצעו, כי היכן שיש ערבים, יש דם ואש ותימרות עשן.
ויחטפו גם מהימין האשכנזי והשמאל האשכנזי - הימין האשכנזי יגדף, ישליך אבנים ויעלה עליהם פוסטים מגכיחים בפייסבוק. השמאל האשכנזי יגדף את המדינה, יניף שלטים "הרוצחים לטיס", ילך לחברון ללכלך על צה"ל, וירוץ לאו"מ להלשין, אחרי כל זה ידרוש מהמתוקים לסוכך עליו מזעמם של המזרחיים מלה-פמיליה, ו.. יעלה עליהם פוסטים מגחיכים בפייסבוק. מודוס ויוונדי שנכפה על מי שלא מקבל כבוד ראוי.

וכולם מזרחיים, שום אשכנזי לרפואה, בשר תותחים קלאסי, שמקיזים את דמו ומושיבים אותו בקלבוש על שהרביץ לג'עפר פרח ממוסאווה בחיפה, או שירה במחבל רוצח חי מנוטרל אך עם כוונות רצח, בחברון.
ומי בסוף מקבל את פרס ה"יחידה שתרמה לביטחון המדינה יותר מכו-לם" ? הילדים של אתם יודעים מי, הלמדנים המגורבצים מ8200 עם תעודת בגרות ממוצע 105, מריונטות עם יכולות ריכוז מופרזות, וקונספציות מודיעיניות מופרכות, שלא ראו ולא יראו מחבל שועט לעברם עם מבט רצח בעיניים - כמו אז באוקטובר 73, כמו היום.
האם שווה לחיות בישראל במודוס ויוונדי מעיק שכזה? או שמא לפרק?

"גם אני לא התלוננתי" (פ"ב 10.18)

#גם-אני-לא-התלוננתי

לפני כ30 שנים יצאתי...או שלא יצאתי, עם שני חברים לפאב לוגוס רחוב השומר בין שוק הכרמל לנחלת בנימין, לשתות משהוא לדבר ולעשות כל דבר שצעירים תרבותיים עושים.

והנה...אם זכרוני אינו מטעני, נגשה אלי עיתונאית לבושה בג'ינס ומגפי עור וז'קט עור עם רצועות עור משתלשלות, והתכופפה לעברי להראות שמתחת ז'קט העור אין כלום מלבד גופיית עור. היא קירבה פניה לפני אף מול אף ומגרונה יצאו גרגורים וחרחורים, בטון מקפיא. אמרתי לה שאשמח לעזור אם אדע מה היא רוצה מחיי, ושאם אין לה מה לומר, שתתאדה.

העיתונאית השיבה...ואולי לא השיבה, שיש לה הרבה מה לומר והיא מבקשת לעשות את זה בשירותים למטה. אמרתי לה, אלף השירותים בחוץ ליד החנות של הסדקית, ובית, אם יש לך משהו להגיד תגידי פה.
-במקום להגיד, נפנתה לאחור ואותתה למלצר להביא בירה גיניס שחור שחור מר מר, כמו שיגאל אוהב, אמרה לו...או שלא.

הרגשתי מוחמא, אתם יודעים עיתונאית נאה, מכל האשכנזים שבסביבה בוחרת להיטפל דווקא אלי. רד איתי למטה לשירותים מזה אתה מפחד מבחורות!? לעגה. אמרתי לך השירותים בחוץ - אמרתי לה - אבל הסתקרנתי לדעת איך אני יכול לתרום להווייתה. אז יצאנו, למיטב זיכרוני, מהלוגוס ונכנסנו לשירותים.

האור שבשירותים שליד חנות הסדקית היה צהוב אפלולי רווי עשן של פייסלים וקולות מסתוריים בקעו מהתאים השונים. לפתע נדחפתי לתא האחרון ושמעתי גרגורים רמים מהגברת...או חירחורים. היא הורידה את הז'קט, ריתקה אותי לדופן התא, הרימה גופיית העור ושילחה את המשמם ערומים...ואולי לא. ואז הצביעה לעברם עם האגודל ופקדה: "שפוך ת'בירה ולגום!"

אני חושב עצמי בחור מאד בלתי פחדן, לחמתי במלחמת לבנון הראשונה ובשלושת המלחמות הפוניות, ואף במלחמת שלושת החדשים נגד הכנופיה מרמת ישראל, זכיתי בעיטור העוז.

אלא שכאשר הדם בוורידיך קופא וחומות ההתנגדות קורסות, האומץ הופך זיכרון רחוק...או קרוב, על כן צייתתי. שפכתי ושתיתי עד תום וככל שזיכרוני אינו מטעני העניינים התדרדרו יותר ויותר, שם בשירותים בלוגוס, ונסתיימו בחדירה...או בחפירה.

30 שנים חלפו מאז ולא התלוננתי. אך האירוע רודף אותי יום יום בהקיצי ממשכבי ועד שאני שב וגוהר עליו, והטעם המתוק של של הגיניס השפוך הוא כה מציאותי עד כי השאלה אם האירוע התרחש, שולית, והעיקר שאני **מאמין** שנחדרתי.

מילה אחרונה לחברי למגדר: התלוננו התלוננו התלוננו!!!! ושתפו שתפו שתפו !!!!!! דינו של הצדק להיראות!!!! (גם אם בחלוף 30 שנה התעמעם והפך לזיכרון קלוש או לדימיון מודרך או לרוע צרוף, או שלושתם גם יחד).

ערוך

כנס השיבה "זוכרות (פ"ב 30.11.18)

קבוצת החזון של מועצת השיבה בארגון "זוכרות" נסחה מסמך שיבה להסדרת שיבת פליטי 48 הערבים לבתיהם, והזמינה את הציבור לשמוע דברים מפי מנסחיו ותומכיהם, וכשמזמינים אני הולך.

התארחנו, כ25 אישה ואישה + אנוכי, באולם הועידות העצוב בבית 'הגדה השמאלית' של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ברח' אחד העם, תופעה: תמיד תמיד, ללא יוצא מהכלל, סמולתחת מתגוררים ופועלים ברחובות ע"ש מבשרי הציונות שנואי נפשם.

במושב ישבו ארבעה מומחים ומומחיות לאוטופיות בלתי מעשיות עם היתכנות בחלומות או במוחם של רוצחי המונים - האחד בחור מזוקן, מקייטן שמו (תימני?) שדיבר בגוף ראשון יחידה ורבות - "אני חושבת" "אנו מציעות" וכיו"ב - על נסיבות ניסוח המסמך ועל חלוקתו לשני נושאים: ההכנות לשיבת הפליטים, ופני הארץ לאחר שיבתם.
השני פרופ' יוסי שוורץ אוניברסיטה העברית, ח"כית בל"ד ניבין אבו מרעון ודר' נורמה מוסי ערביה נוצרית מצרפת - מושב משכיל כף רגל עד ראש.

הקהל בלט בשני מאפיינים - כולם יהודים וכולם אשכנזים כולל מקייטן התימני היות וגם הוא נדבק במחלה.

קיימים לעניות דעתי שלושה הסברים חלופיים לאטטיוד של אלה: או שהם מטומטמים לא יכול להיות תראו את ממוצע הבגרות שלהם לעומת המזרחיים, או שהם עמי ארצות לא יכול להיות תראו את פרסי הנובל שלהם לעומת המזרחיים, או שהם בדלנים מאד יכול להיות כי: א. ניתן ללמוד מאחיהם החרדים שהפכו את הבדלנות למקצוע ב. שיח הזהויות שלהם מבוסס על הרעיון שקהילות שונות במהותן אך שוות במעמדן החברתי, הן שוות בפני החוק. האמריקאים הכשירו את העבדות בפטנט זה - seperate but equal = equal , שאושר בפס"ד Plessy vs. Ferguson (ובוטל רק כעבור כ100 שנה).

ובישראלית: אני פיפי ואתה קקי אך אני אוהב אותך כפי שאתה, גם אם אתה שונא אותי אבל מחבב את אשתי, ושנינו שווים מול החוק באופן מוחלט, להוציא חריגים שאומרים "כוס רבק תביא ת'שוקולד".

היום למדתם מיהם הנפשות הפועלות ומחר ננתח יחד את תוכן המסמך, בתנאי שהנושא ימשיך לעניין לי את התחת.

על גיאוגרפיה והשתייכות (פ"ב 24.11.18)

היום נלמד גיאוגרפיה והשתייכות.

מנערותי אני מתוודע למצוק הכורכר שנמתח לחופי ארץ ישראל, מאשקלון לחבצלת השרון פחות או יותר. אבל רק לאחרונה אני צועד עם הכלבה למרגלותיו או מעליו או בתוכו או יורד ממנו לחוף או עולה מהחוף אליו, כמעט כל שבת. אלף כי היא לא מטויילת מי יודע מה במהלך השבוע ככה זה עם תאומים בני שמונה עשרה וחצי שאחד חוקר את מערכת השמש והשנייה במכינה קדם צבאית ובית, אני מת על טיולי צעידה, אבל אין לי עם מי. אז כשבאה הכלבה, הפכנו ידידים ובני לוויה.
בקיץ אנו צועדים בים ובחורף גם בתוך הארץ וגם בים - לפי החשק, בכל שבת במקום אחר. במהלך שנת טיולים, אנחנו חוזרים לטייל באותו אתר פעמיים, מקסימום שלוש.

מצוק הכורכר אף פעם משעמם כי יש לו טבע כזה שגורם לו לשנות וללבוש צורה. הוא עשוי מכורכר שנראה כמו אבן אבל הוא חול שהתגבש לקבצים משוננים דמויי צפחה, מוקשים במידה מסוימת, שמתפוררים לך ביד אם אתה לוחץ. המפגש עם ים רוחות וגשם מעודד אותו לקרוס מטה ושנות פניו, ובכל פעם שחוזרים למצוק אנו נאלצים להתוודע מחדש.
האמת היא שאם אתה צועד מעליו או למרגלותיו בגשם אתה נוטל גורלך בידך שיש סיכוי שהוא מתמוטט וגולש עליך או אתך, וזה לא כל כך טוב לבריאות.

היום באנו לחוף געש בצמוד לשמורת השרון, לצעוד בו , לצפות בקריסות מגשם תמול שלשום ובנתיבי מי הגשם שחרצו במצוק כלפי מטה, לעזור לו להתמוטט חת שתיים בלי עיכובים.
ירדנו לחוף ונותר לבחור הלפנות צפונה אם נגבה. אז צעקתי לכלבה "איפה מים" שזה סימן להתרחץ והיא טסה ימינה למים, כלומר צפונה.

התחלנו בצעדה לכיוון צפון, למדינת הלהט"ב.
מדינת הלהט"ב היא אוטונומיה כמו האוטונומיה שמנחם בגין נתן לפלסטיזים בקמפ-דייויד 1979, רק בלי דם אש ותמרות עשן. שמה להט"באל בזיקה קרובה לישראל והיא קומפקטית למדי - כאלפיים מטר רבוע, רק נכנסת אליה וכבר לאחר 500 צעדים אתה יוצא ממנה.

מדובר ביישות שוחרת שלום, נקייה, אסתטית וחופשית. החופש מתבטא בכך שברגע שאתה חוצה את הגבול, אתה מוקף להט"בים משתזפים בכל מני פוזות אוחזים זה בזה כאילו היו סוכרית עמבר צורת תרנגול, ומושכים זה לזה, ודוחפים זה את זה רק הם יודעים לאן.

הלהט"בים אדישים להלכים כמותי ואינם טורחים להתפנות מעיסוקם לכבודי, ואילו אני מבין את מעמדי ומהלך לפי תומי מביט מעלה לצוק או לאופק הים כאילו טיילתי לי לבדי באנטארטיקה, אבל הכלבה מרגישה די בבית וניגשת להתרחשויות על מנת לרחרח, לא בגלל שהיא מבקשת להפריע אלא בגלל שהיא בעצמה להט"בית.

האוטונומיה זעירה לקיים מערכת פוליטית וכלכלה עצמאית למרות שיש לה גישה לים ורוב אזרחיה מתגוררים בישראל, מה גם שהם יהודים כשרים מכל המינים והמוצאות והיציאות, ורובם ככולם מלבד אלה שלא, משלמי מסים חרוצים ותושבים פרודוקטיביים, מלבד אלה שלא - ממש כמו המזרחיים ממרכז הליכוד.

ולברנשים החשוכים יובהר כי אזרחי להט"באל הם ישראל כמוני-כמוך לכל דבר לעניין ונטייתם איננה מעלה ואיננה מורידה מהשייכות ומהרצון העז שלהם להשאר ישראל וכשאתה באמת רוצה - אפילו מטאטא יורה. גם יעקב רצה, אחרת לא היה מפיל את מלאך ה' בנוקאאוט, ונהפך שמו ישראל "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים, ותוכל".

אשכבה לאימא (פייסבוק 1.15)

טוב.. טוב.. בסדר.. על מה את צועקת וצוחקת?! על שלא סיפרתי אודותיך?! התכוונתי לעשות את זה אבל תפסת לי את כל הזמן האחרון וגם שברת לי את הדיאטה.

את לא מבינה שלצעוק ולצחוק בעת ובעונה אחת זה מבלבל את עור התוף - אבל ממתי נשים הבינו משהו, מלבד את נפש זולתן?
זה אך טבעי שאהבת להתבטא בצעקות מתובלות בדאחקות - ככה כולם עושים בשכונת שעריים בעיר רחובות בה נולדת לפני שמונים ושתיים שנים. גם אמא שלך, מרים, הייתה יודעת לצעוק ולצחוק מעשה ידי אומן: צעקה וצחקה על מקייטן 'שכיר החרב' שתמך בבן גוריון, צעקה וצחקה עליך כשביקשת משכורת על שעזרת לה בגן לילדים יתומי שואה שניהלה בהתנדבות בחצר ביתה, וכך עשתה כשאיתרה והכתה את האצ"לניקים שדנו אותך למלקות על שערקת ללח"י.

מגיל שלוש עד בגרות, הכרחת אותי בצעקות מחויכות לבלוע "שמן דגים" כי זה בריא וישמין אותי שלא אהיה רזה, כמו חבר שלי נני, שכולם ידעו ששמים לו אבנים בכיסים פן יעוף ברוח.

זוכרת מתי הכי הכי צעקת וצחקת? כשהייתי מביא לך מתנות מהגן: תולעי משי וחשופיות.. אוח' אוח'.. כמה היית צועקת וצוחקת.. בורחת וצועקת, קופצת וצוחקת.. היית נעצרת רק כשהייתי אומר לך שהבאתי לך מתנה כי אני אוהב אותך.

ב'יסודי' צעקת וצחקת כשהייתי שוכח לחזור הביתה, וב'תיכון' על שהייתי שוכח להכין שיעורים. היית גם צועקת וצוחקת עלי כשהייתי רץ יחף לחוף פרישמן עם החברים, גם אם היית תוהה אם נני יחזור איתנו הביתה או שמא ינשב הרוח ויעיף אותו לקפריסין.

בצבא צעקת וצחקת על שיצאתי לחופשה מידי עידן ועידנים ולא התעניינת כשהסברתי שזה לא תלוי בי, ו'קורס קצינים, על גופתי, מספיק שלוש שנים וגם זה יותר מידי', גם צעקת וצחקת באוזני כל מי שלא הצליח לברוח, בדבר שלושת התארים שהביא לך התכשיט מאונ' ת"א.

כשהתחתנתי (סופסןף) צעקת וצחקת על יהודית שהסכימה לסבול אותי וכשנולדו ילדי לימדת אותם לצחוק ולצעוק עלי (מומחים בזה זוג החרקים).
גם אבא (שהיה בעצמו ממזר לא קטן) לא נמלט מגורלו. כשהיה עוקץ ומרגיז אותך.. עוקץ ומרגיז.. היית מחרישה לו את קונכיית האוזן התיכונה והיה נכנע חיש מהר, מחבק אותך ומצהיר: "אשת חיל מי ימצא??? שמואל מצא!!!"

המשכת לצעוק ולצחוק בגיל 70 וכשהגעת לגבורות רק השתבחת באומנות זו.

והנה, לפני שני שליש ירח, בירכתי חודש כסלו, סמוך ליום הולדתך, חלית בשפעת שהסתבכה לדלקת ריאות, וברגע שנפלת לידיו של המוסד המכונה "איכילוב", עשה הוא את מה שהוא מומחה בו: השבית את מערכות גופך אחת לאחת, כולל את מע' ההגברה, ולאחר שבעת ימים כיבה את מבטך - ואנוכי יתום בן 54 שנים, ומי יצעק ויצחק עלי עכשיו? :( 

.. אוי.. רגע.. מי צועק וצוחק ממעל? אה.. אימא שולמית.. רק רציתי לציין שעוד נכונו לנו עלילות כהנה וכהנה בשדות הציד הנצחיים.. אל תשכחי לבקר אותי בחלום מפעם לפעם.. ועד שנפגש, מסרי נשיקות לאבא שמואל.. בצעקות וצחוקים כמובן :)

(תודה לאשתי ואחיותי)

סבתא שלי - רחל - היתה מנקת רצפות בבניין עיריית תל אביב הישן ברחוב ביאליק. יום אחד יצא מכרז פנימי לכל עובדי העיריה ובו הוזמנו עובדי העיריה לרכוש קרקעות במקומות שונים. אז סבתא שלי קנתה חצי דונם בתל אביב ושני דונם בתל נוף. למה דווקא תל נוף ולא גבעתיים? כי שניהם מתחילים ב'תל' וכי כלל גדול הוא שאין קונים באותה חנות את אותו הבגד.
סבתא שלי נתנה את הקרקע בתל אביב לאבא שלי - שמואל - והורתה לו לבנות בית לו ולאחיו הקטן. הוא מעלה ואחיו מטה. וכך היה אבא שלי בנה בית שתי קומות בשכונת ביצרון בתל אביב עליונה לו ותחתונה לאחיו הקטן, דויד.
לימים אבא שלי חטף את אימא שלי - שולמית - ונשא אותה לאישה לאחר ששילם לאבא שלה עז ושתי פרות, ודויד חטף אישה משלו, ונהיה קצת צפוף. אז האחים לוו קצת מהבנק וקצת מאביהם - יפת, שהיה עובד גן החיות הישן של תל אביב בבוקר ונגן תזמורת בערב - וקנו קרקע בגבעתיים בנו עליה בית ושיכנו את דויד, וכך נפרדו כל אחד בבית משלו.
זו הסיבה מדוע הבית שלנו היה הפוך - קומה שניה היתה הקומה העיקרית בה ישנו הורי ובה התנהלו חיי הבית, וקומת קרקע קומת השינה לילדים.
בנסיבות מסוימות שלא ניכנס אליהן - רק נציין שאחותי הקטנה נולדה פגה ונהגה לצעוק ולאכול בלילה ולישון ביום - היגלה אבא שלי את עצמו מרצון לקומת הקרקע והיה עולה פעם פעמיים בשבוע למעלה לישון עם אימא שלי. כשלעצמי לא הבנתי למה פעמיים בשבוע הוא יכול לסבול את רעשי הרקע וחמש פעמים בשבוע לא, איך הראש שלו לא מתפוצץ פעמיים בשבוע, ומה כבר היא עושה לו שם שכל כך מרגיע אותו, ואולי הוא בכלל חירש. הפכתי והפכתי עד שהגעתי למסקנה שיש דברים בלתי ניתנים להסבר ושההורים שלי הם סתם זוג מוזר חובב רעש.
בכל בוקר כולנו היינו עולים למעלה לארוחת בוקר עם אבא שלי ואימא שלי והיינו מחויבים לשתות כפית שמן דגים מה שהיום קוראים אומגה 3 , ולפעמים היה אבא שלי כועס, אבל אימא שלי לא היתה מכילה אלא היתה כועסת בחזרה, וכשהיה כועס מאוד היתה מטילה בו צלחות עם סבון כלים והיה בבת אחת נבהל ומשתתק, שותה את התה וממלמל שאימא שלי לא שווה רבע ממה ששילם בעבורה לאביה. לאבא שלי היתה תכונה שהיה ניצת מהר וכבה מהר כמו זיקוק, ואימא הייתה אוספת טינה למסה קריטית עד למפץ הגדול ולא היתה סולחת אלא במאמצים רבים. קוראים לזה אופי.
פעם אחת כל כך הרגיז אותה עד שהתפוצצה בבום עז, ומיד לאחר שסיימה לטווח בו צלחות עם סבון כלים, לקחה אותי לחברה שלה מרים בנתניה והתכוונה להישאר שם לעד, ולא זכור לי אם מרים שמחה או נעצבה על כך.
מכל מקום, לאבא שלי לקח חמישה ימים לאתר אותנו - יש מקום להטיל חשד במרים אבל אבא התעקש שזו היתה עבודה של חברו דויד דהרי שהוציא להורג את הסרג'נטים הבריטים - וביום השישי הופיע בנתניה כולו נופת צופים אבל אימא שלי לא רצתה לשמוע והודיעה לו שהיא נפרדת ממנו. אבא שלי שלא היה ותרן וידע לחפור, הלך לאימא שלה - מרים גם היא - והסיע אותה מרחובות לנתניה באינטרנאש של חברת דובק, שתדבר על לבה של בתה אבל ללא הועיל. בערב התשיעי אבא שלי העמיד פני מתעצבן ועשה הצגה שהוא קם ועוזב אותה חת שתיים, ויתחתן עם החברה הקודמת שלו סעידה רוקבן.
אימא שלי מיד הגיבה אחזה בשתיים מהצלחות של מרים עם סבון כלים, וזרקה לראש של אבא. והוא אמנם חמק אך הסבון הלבן ניתז וכיסה את האף והפה והוא נראה כמו רוח רפאים שיש בה מנהרה עם חור כניסה וחור יציאה, אבל הוא לא ראה את עצמו ועשה את הפרצוף עם העיניים הכועסות כדי להרתיע את אימא שלי, שהייתה באופנסיבה.
אלא שהפרצוף שלו נעשה כל כך מצחיק עד שאימא שלי שוב התפרצה, הפעם בצחוק, וכולם הצטרפו, אפילו אני, והנה ירדו הטונים, והנה דיברו שניהם בתיווך מרים ואחר כך לבד, והנה נכנסו לחדר שינה של מרים בחושך - מה יש לעזאזל לדבר בחושך - ומפה לשם אספו אותי ואת אחותי הפגה וחזרו הביתה ונכנסו לחדר השינה בקומה השנייה ולא יצאו ארבע ימים עד שאבא שלי שוב התלונן שמתפוצץ לו הראש מהרעש שמקימה הפגה, וירד שוב לישון בחדר בקומת הקרקע.
מאז ידע אבא שלי להרגיז את אימא שלי במידה כזו שלא יצרה בלבה עילה מספקת להגר שוב לבית של חברה שלה מרים בנתניה ואם אני עושה אחד ועוד אחד אני חושב שאפילו היה נהנה לחטוף צלחת עם סבון כלים, פעמיים שלוש בשנה.
אלה הורי. אבא שלי בעל מוסך, ואמא עקרת בית הוא לא מדען אטום והיא לא מארי קירי אבל לשניהם היתה את היכולת הפלאית לאהוב אחד את השניה עד יום מותם ולגדל ארבע ילדים בריאים בגופם ובנפשם ללא רגשי נחיתות על היותם יהודים בארץ ישראל ואבא שלי אפילו לא התבייש לקחת אותנו למוחרקה ולהצביע במדויק עם המקום בו עשה אליהו הנביא זכור לטוב בנביאי הבעל, את מה שעשה.
על הקרקע בתל נוף, אגב, לא בנינו בית היות וסבתא שלי, רחל, לא הבחינה שמכרו לה שני דונם בבסיס חיל האויר ממש מתחת מסלול ההמראה ומלבד מכתב תודה ממפקד חיל האויר על תרומתה להשמדת חילות האויר של מדינות ערב במלחמת ששת הימים, לא ראתה ח'יר מהקרקע והייתה אומרת שוב ושוב שבענייני קרקעות, הכלל האוסר לקנות את אותו הבגד באותה החנות, אינו תקף.
לזכר הורי - שולמית ושמואל שבילי - ילידי הארץ ובוניה, אשר נפטרו לשדות המוריקים בגן עדן בו' טבת ובט"ז שבט, בהתאמה. ביום שני הקרוב, כ"ח טבת, נעלה לקברם המשותף לומר משניות, בשוויון מלא, בכבוד גדול ובהכרת תודה. (בפייסבוק ינואר, 18)