כללים ונורמות מעצם טיבם, עליהם להיות גמישים. מנסחיהם הם רק בני אדם ואינם מוכשרים להתנבא על כל המצבים והנסיבות, אלא אם הם אסא כשר.
יש להותיר בידי הפרשנים המוסמכים - השופטים - מידה מספקת של גמישות פרשנית מתנת להחלה על רוב רובם של המצבים והנסיבות ולחצוב מהם מסקנות שונות ולעתים הפוכות, לדוגמא: אדם וכלב הלכו לפי תומם זה מול זה בפרק הלאומי ברמת גן ואירע אירוע נשיכה. הפרת האיסור לנשוך, עשויה להיות מוכרעתהפוך, אם הנושך היה הכלב או הבן אדם.
מפעם לפעם צצים מקרים עליהם לא ניתן להחיל את הנורמות והכללים הקיימים או אז קם המחוקק וסותם את החור בחקיקה מתאימה. כך מתנהלת מדינה מתוקנת.
לא מעטים המקרים בהם מתגלעת מחלוקת משפטית בין פרשני החוק - זה קורה לא מעט וטוב שכך, זה מעיד על מערכת משפט המעודדת חשיבה מגוונת ורב מימדית (במתחם הלוגי).
במצב דברים זה יחוש כל אזרח, בין אם הוא יהודי ובין אם לאו, שותף שווה זכויות המדינה בה הוא חי ומשלם מסים - "לכל אחד יש מניה" כפי שציין מילו מיינדרבינדר.
בערעור על פסק הדין בעניין לוחם מג"ב בן דרי (ע"פ 4497/18) התקבלה עמדת המדינה באופן שעונש המאסר הוכפל ל-18 חודש. בבית המשפט המחוזי לא התנהל הליך הוכחות היות ובין המדינה לנאשם נכרת הסדר טיעון לפיכך, שופטי הרוב (סולברג ומינץ) לא היו פרוטוקולים לעיין בהם ולא עדים להתרשם מהם, אז הם עיינו בדקדקנות יתר בכתב האישום המתוקן.
סעיף 11 לכתב האישום המתוקן: "[הנאשם]..החליט לפגוע בירי גומי במנוח אשר צעד באזור כשפניו לכיוון הכח שעל המרפסת במרחק של עשרות מטרים מהכח, כשידיו לצידי גופו"... "כיוון מהמרפסת את נשקו לעבר מרכז גופו של המנוח, בניגוד לנהלים, וירה בו, וזאת במטרה לגרום למנוח פציעה, למרות שלא נשקפה ממנו סכנה לכוח"
ניסוח בעייתי למדי מבחינת דרי אם כי אפשר אולי לנחש שזה "המחיר" שהיה עליו לשלם תמורת מחיקת האישום ברצח. התביעה עמדה בוודאות על הסיפא שהבטיח הרשעה וכליאה.
שופטי הרוב - נאחזו בנוסח כתב האישום וייחסו לדרי כוונת זדון לפגוע בהרוג שהיה בלתי חמוש ובלתי מסוכן, ונכון שיש להתחשב בנסיבות המקרה (יום נכבה, התפרעויות) אך רק במידה הנדרשת, ודרי לא פעל במידה הנדרשת אלא מתוך כווננה להעניש את ההרוג ולפצוע אותו, והכל בניגוד לרוח צה"ל. מכאן ועד לקוד האתי של אסא כשר הדרך קצרה והשופטים אכן הלבישו אותו על דרי כחליפת משוגעים - שלוחם בן 18 "לא יעשה שימוש בנשקו במידה העולה על הנדרש" - ה-ע-ו-ל-ה----ע-ל------ה-נ-ד-ר-ש.
מה יש לו לבן 18 או 20 לעשות בחיים חוץ מלדעת לחשב במהלך לחימה מה מתחת לנדרש (ואז ריתוק) ומה מעל הנדרש (ואז מחבוש).
שופט המיעוט אלרון סירב לייחס לדרי זדון ונתן משקל גבוה לנסיבות המקרה (יום נכבה, ההרוג השתתף ביידוי אבנים 4 דקות לפני הירי) ולתחושת האיום הסובייקטיבית שחש לדבריו (הכח בנחיתות מספרית, ההרוג יידה אבנים דקות טרם ירי, והעובדה שברגע הירי לא יידה אינה מוכיחה העדר כוונה להמשיך לפגוע), ומכאן הגיע לכלל מסקנה שאשמו נאמד כראוי בבית המשפט המחוזי ואין להחמיר בעונש.
שופטי הרוב: סולברג ומינץ, מתנחלים מהעולם הסרוג
שופט המעוט: אלרון, עיראקי מחיפה.
יש להותיר בידי הפרשנים המוסמכים - השופטים - מידה מספקת של גמישות פרשנית מתנת להחלה על רוב רובם של המצבים והנסיבות ולחצוב מהם מסקנות שונות ולעתים הפוכות, לדוגמא: אדם וכלב הלכו לפי תומם זה מול זה בפרק הלאומי ברמת גן ואירע אירוע נשיכה. הפרת האיסור לנשוך, עשויה להיות מוכרעתהפוך, אם הנושך היה הכלב או הבן אדם.
מפעם לפעם צצים מקרים עליהם לא ניתן להחיל את הנורמות והכללים הקיימים או אז קם המחוקק וסותם את החור בחקיקה מתאימה. כך מתנהלת מדינה מתוקנת.
לא מעטים המקרים בהם מתגלעת מחלוקת משפטית בין פרשני החוק - זה קורה לא מעט וטוב שכך, זה מעיד על מערכת משפט המעודדת חשיבה מגוונת ורב מימדית (במתחם הלוגי).
במצב דברים זה יחוש כל אזרח, בין אם הוא יהודי ובין אם לאו, שותף שווה זכויות המדינה בה הוא חי ומשלם מסים - "לכל אחד יש מניה" כפי שציין מילו מיינדרבינדר.
בערעור על פסק הדין בעניין לוחם מג"ב בן דרי (ע"פ 4497/18) התקבלה עמדת המדינה באופן שעונש המאסר הוכפל ל-18 חודש. בבית המשפט המחוזי לא התנהל הליך הוכחות היות ובין המדינה לנאשם נכרת הסדר טיעון לפיכך, שופטי הרוב (סולברג ומינץ) לא היו פרוטוקולים לעיין בהם ולא עדים להתרשם מהם, אז הם עיינו בדקדקנות יתר בכתב האישום המתוקן.
סעיף 11 לכתב האישום המתוקן: "[הנאשם]..החליט לפגוע בירי גומי במנוח אשר צעד באזור כשפניו לכיוון הכח שעל המרפסת במרחק של עשרות מטרים מהכח, כשידיו לצידי גופו"... "כיוון מהמרפסת את נשקו לעבר מרכז גופו של המנוח, בניגוד לנהלים, וירה בו, וזאת במטרה לגרום למנוח פציעה, למרות שלא נשקפה ממנו סכנה לכוח"
ניסוח בעייתי למדי מבחינת דרי אם כי אפשר אולי לנחש שזה "המחיר" שהיה עליו לשלם תמורת מחיקת האישום ברצח. התביעה עמדה בוודאות על הסיפא שהבטיח הרשעה וכליאה.
שופטי הרוב - נאחזו בנוסח כתב האישום וייחסו לדרי כוונת זדון לפגוע בהרוג שהיה בלתי חמוש ובלתי מסוכן, ונכון שיש להתחשב בנסיבות המקרה (יום נכבה, התפרעויות) אך רק במידה הנדרשת, ודרי לא פעל במידה הנדרשת אלא מתוך כווננה להעניש את ההרוג ולפצוע אותו, והכל בניגוד לרוח צה"ל. מכאן ועד לקוד האתי של אסא כשר הדרך קצרה והשופטים אכן הלבישו אותו על דרי כחליפת משוגעים - שלוחם בן 18 "לא יעשה שימוש בנשקו במידה העולה על הנדרש" - ה-ע-ו-ל-ה----ע-ל------ה-נ-ד-ר-ש.
מה יש לו לבן 18 או 20 לעשות בחיים חוץ מלדעת לחשב במהלך לחימה מה מתחת לנדרש (ואז ריתוק) ומה מעל הנדרש (ואז מחבוש).
שופט המיעוט אלרון סירב לייחס לדרי זדון ונתן משקל גבוה לנסיבות המקרה (יום נכבה, ההרוג השתתף ביידוי אבנים 4 דקות לפני הירי) ולתחושת האיום הסובייקטיבית שחש לדבריו (הכח בנחיתות מספרית, ההרוג יידה אבנים דקות טרם ירי, והעובדה שברגע הירי לא יידה אינה מוכיחה העדר כוונה להמשיך לפגוע), ומכאן הגיע לכלל מסקנה שאשמו נאמד כראוי בבית המשפט המחוזי ואין להחמיר בעונש.
שופטי הרוב: סולברג ומינץ, מתנחלים מהעולם הסרוג
שופט המעוט: אלרון, עיראקי מחיפה.
