גם אותי הטרידו מינית, #me2 וגם לי זה קרה מזמן.
בנעורי, שנות 70, היתה אופנת סרטי קראטה, ברוס לי היה גיבור חיי, מיד אחרי ביטלס, טמפטיישנס וטריפונס. סרטי ברוס לי הוקרנו בקולנוע סינרמה וקולנוע ומוגרבי, ולא רק.
על המוניטין של ברוס לי צמחה תעשייה סרטי חיקוי וכוכבי חיקוי עם סיומת 'לי' - לו לי, פאנג לי, ולא רק - שהיו קופצים ומנהלים רבע שעה קרבות קראטה באויר בלי לנחות.
בסרטי החיקוי היו סצנות אהבה נועזות בין הגיבור לבין היפהפיה ששחרר כרגע משביה אצל הרע. חצי שד ושלושת רבעי פיטמה היו צצים מבעד הלבוש הסיני המסורתי של הגברת. אתה לא צריך תיאור מיוחד להבין מה היה זז אצלנו, שבעת בני 14 ישובים בשורה שש עשרה.
באותה תקופה בדיוק החל "קולנוע מרכז", בתחנה מרכזית הישנה, להקרין סרטי זימה, בלופ.
יום אחד, בחופש הגדול אוגוסט 75 , בעודנו רוחצים במפל חברת החשמל ברידינג, החלטנו להשתדרג ואמרנו מחר נביא 10 לירות כרטיס לקולנוע מרכז, ונראה פיטמה שלמה, אמיתית, בלי חארטות.
למחרת ביקשתי מאבא שלי 10 לירות לשיעור עזר במתמטיקה, לקחנו קו 33 עד לחנויות קסטות מול קופות הקולנוע, הבמה היחידה למוזיקה המזרחית העוברית צלילי הכרם לצד אבנר גדסי - מי שמע על זכויות יוצרים, מצד שני אם לא היתה מוזיקת קסטות, על מה היה שר קובי אוז.
כך או כך, עמדנו בתור לקופות הקולנוע, מתפללים שהקופאי לא יגרש, ולא שמנו לב שרק גברים בגיל העמידה מאחורינו ולפנינו בתור. הקופאי התעניין יותר ב10 לירות מאשר בקטינותנו, ואפשר לנו להיכנס, אז נכנסנו.
מכת הריח בכניסה לאולם האפלולי אפוף עשן כחלחל של סיגריות, לא משתכחת ממני עד היום. לסדרן לא היה זכר והאולם היה ריק כמעט לגמרי ורק פה ושם ופה, ראית צללית ראש או הבזק אדום של שאחטה, אז התיישבנו באמצע שורה שש עשרה (ממנה רואים פיטמות 6:6, בדוק),
פרסומת "דור הג'ינס שותה קווינס", והחל הסרט.
העלילה מורכבת: שני חלבנים ואינסטלטור נקראים לביתה של גברת, נכנסים, והיא נפנית עם החלבנים למטבח לבושה בשמלה בלי חלק אחורי, אולי שכחה. חולפות 20 שניות והשלושה חוזרים למבואה, מצולמים בתקריב בהבעות פנים משונות, בקבוקי החלב נותרו מלאים. פתאום מצטרפת גברת כושית לגברת הראשונה ושתיהן מובילות את האינסטלטור לאמבטיה לתקן להן את הצנרת אבל מהמוזיקה שעלתה הבנו שניגן להן על החצוצרות.
ומה שקורה אחר כך אני לא זוכר, רק עננת אכזבה מכך שפיטמה לא ראיתי.
ועכשיו לעניין.
מיד בסצנה הראשונה הבחין חבר שלי מאיר שהצלליות באולם נעלמו והופיעו שוב, קרוב קרוב, מאחורינו מלפנינו ומצדדינו, והעשן הכחלחל חדר לאוזנינו והרגשנו את החום מהבזק השאחטות האדום, וגניחות וכיחכוחים.
זה הזמן שבו גם חרמנים מתבגרים מבינים איפה הם חיים, ואז מאיר ברח ואחריו אלי ניטקה ואני ועודד ונני ואבנר, ורק אלי מוסלי (שהיה איטי מטבעו ותמיד היה לו כסף לקנות סוכריות עמבר צורת תרנגול לעצמו בלי לכבד) המשיך לבהות במסך ולמצוץ מהעמבר וקולות המציצה לא הוסיפו לרוגע הכללי.
אלי מוסלי התעורר רק כשהרגיש דבר מה זוחל על ירכו והבין שזה לא העמבר ולא אלי ניטקה אלא יד של זר, דילג כמו לו לי, מעל הזדים הצרים חורשי הרע, מאמצע שורה שש עשרה למסדרון ומשם הדרך החוצה היתה קצרה לפי חריץ האור בוילון האטום.
אנחנו כמובן כבר היינו בחוץ, מקיאים צוחקים ורועדים מגועל.
זהו, הנה, שיתפתי אתכם חברים יקרים בקורותי, ממש כמו הגב' כריסטין מייזלי פורד וכמו הגברת ניר גונטז' מ'הארץ', וכמו שאומר הצל: שתפו שתפו שתפו.
אגב, כששאלנו את אלי מוסלי איך דילג מאמצע שורה שש עשרה ישירות למעבר, הואיל והוא לא ככל כך זריז ואיננו קל מהאויר. אלי חשב וחשב וחשב לאט לאט לאט ואחרי שעה וחצי הסביר שאת העמבר צורת תרנגול ניפץ על ראשו של הדבר-מה שהזחיל את ידו על ירכו, וקפץ לגובה בתנוחת בורג כמו שלמדנו מפאנג לי בסרט ״דרקון הברזל״ בקולנוע אורלי תל אביב מול קולנוע מוגרבי בפינת אלנבי בן יהודה צמוד לפוטו.
בנעורי, שנות 70, היתה אופנת סרטי קראטה, ברוס לי היה גיבור חיי, מיד אחרי ביטלס, טמפטיישנס וטריפונס. סרטי ברוס לי הוקרנו בקולנוע סינרמה וקולנוע ומוגרבי, ולא רק.
על המוניטין של ברוס לי צמחה תעשייה סרטי חיקוי וכוכבי חיקוי עם סיומת 'לי' - לו לי, פאנג לי, ולא רק - שהיו קופצים ומנהלים רבע שעה קרבות קראטה באויר בלי לנחות.
בסרטי החיקוי היו סצנות אהבה נועזות בין הגיבור לבין היפהפיה ששחרר כרגע משביה אצל הרע. חצי שד ושלושת רבעי פיטמה היו צצים מבעד הלבוש הסיני המסורתי של הגברת. אתה לא צריך תיאור מיוחד להבין מה היה זז אצלנו, שבעת בני 14 ישובים בשורה שש עשרה.
באותה תקופה בדיוק החל "קולנוע מרכז", בתחנה מרכזית הישנה, להקרין סרטי זימה, בלופ.
יום אחד, בחופש הגדול אוגוסט 75 , בעודנו רוחצים במפל חברת החשמל ברידינג, החלטנו להשתדרג ואמרנו מחר נביא 10 לירות כרטיס לקולנוע מרכז, ונראה פיטמה שלמה, אמיתית, בלי חארטות.
למחרת ביקשתי מאבא שלי 10 לירות לשיעור עזר במתמטיקה, לקחנו קו 33 עד לחנויות קסטות מול קופות הקולנוע, הבמה היחידה למוזיקה המזרחית העוברית צלילי הכרם לצד אבנר גדסי - מי שמע על זכויות יוצרים, מצד שני אם לא היתה מוזיקת קסטות, על מה היה שר קובי אוז.
כך או כך, עמדנו בתור לקופות הקולנוע, מתפללים שהקופאי לא יגרש, ולא שמנו לב שרק גברים בגיל העמידה מאחורינו ולפנינו בתור. הקופאי התעניין יותר ב10 לירות מאשר בקטינותנו, ואפשר לנו להיכנס, אז נכנסנו.
מכת הריח בכניסה לאולם האפלולי אפוף עשן כחלחל של סיגריות, לא משתכחת ממני עד היום. לסדרן לא היה זכר והאולם היה ריק כמעט לגמרי ורק פה ושם ופה, ראית צללית ראש או הבזק אדום של שאחטה, אז התיישבנו באמצע שורה שש עשרה (ממנה רואים פיטמות 6:6, בדוק),
פרסומת "דור הג'ינס שותה קווינס", והחל הסרט.
העלילה מורכבת: שני חלבנים ואינסטלטור נקראים לביתה של גברת, נכנסים, והיא נפנית עם החלבנים למטבח לבושה בשמלה בלי חלק אחורי, אולי שכחה. חולפות 20 שניות והשלושה חוזרים למבואה, מצולמים בתקריב בהבעות פנים משונות, בקבוקי החלב נותרו מלאים. פתאום מצטרפת גברת כושית לגברת הראשונה ושתיהן מובילות את האינסטלטור לאמבטיה לתקן להן את הצנרת אבל מהמוזיקה שעלתה הבנו שניגן להן על החצוצרות.
ומה שקורה אחר כך אני לא זוכר, רק עננת אכזבה מכך שפיטמה לא ראיתי.
ועכשיו לעניין.
מיד בסצנה הראשונה הבחין חבר שלי מאיר שהצלליות באולם נעלמו והופיעו שוב, קרוב קרוב, מאחורינו מלפנינו ומצדדינו, והעשן הכחלחל חדר לאוזנינו והרגשנו את החום מהבזק השאחטות האדום, וגניחות וכיחכוחים.
זה הזמן שבו גם חרמנים מתבגרים מבינים איפה הם חיים, ואז מאיר ברח ואחריו אלי ניטקה ואני ועודד ונני ואבנר, ורק אלי מוסלי (שהיה איטי מטבעו ותמיד היה לו כסף לקנות סוכריות עמבר צורת תרנגול לעצמו בלי לכבד) המשיך לבהות במסך ולמצוץ מהעמבר וקולות המציצה לא הוסיפו לרוגע הכללי.
אלי מוסלי התעורר רק כשהרגיש דבר מה זוחל על ירכו והבין שזה לא העמבר ולא אלי ניטקה אלא יד של זר, דילג כמו לו לי, מעל הזדים הצרים חורשי הרע, מאמצע שורה שש עשרה למסדרון ומשם הדרך החוצה היתה קצרה לפי חריץ האור בוילון האטום.
אנחנו כמובן כבר היינו בחוץ, מקיאים צוחקים ורועדים מגועל.
זהו, הנה, שיתפתי אתכם חברים יקרים בקורותי, ממש כמו הגב' כריסטין מייזלי פורד וכמו הגברת ניר גונטז' מ'הארץ', וכמו שאומר הצל: שתפו שתפו שתפו.
אגב, כששאלנו את אלי מוסלי איך דילג מאמצע שורה שש עשרה ישירות למעבר, הואיל והוא לא ככל כך זריז ואיננו קל מהאויר. אלי חשב וחשב וחשב לאט לאט לאט ואחרי שעה וחצי הסביר שאת העמבר צורת תרנגול ניפץ על ראשו של הדבר-מה שהזחיל את ידו על ירכו, וקפץ לגובה בתנוחת בורג כמו שלמדנו מפאנג לי בסרט ״דרקון הברזל״ בקולנוע אורלי תל אביב מול קולנוע מוגרבי בפינת אלנבי בן יהודה צמוד לפוטו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה