אחרי שאלי דהאן מת, לקח משרד הביטחון את הדירה הזעירה שנתן לו ולא אפשר לבנו, שהיה חסר רכוש, לקבל אותה כבן ממשיך, בשל ענייני פרוצדורה - לא הוגשה בקשה בזמן וכו' וכו'. האמת היא שאלי פחד שאם משרד הביטחון יתן לו את הדירה יקח לו את הקצבה ואת החברות בבית הלוחם, וישאר חסר כל עם הגדם והבור, ממש כמו בתא הנדונים למוות.
אלי דהאן נולד בתל אביב נצר למשפחה טבריינית מוגרבית שנשלחה במאה ה-16 ע"י הנדבנית דונה גרציה, להחיות את הישוב היהודי בארץ ישראל.
אלי הצטרף ללח"י מגיל 17 אך רק כשהיה כמעט בן 19 שנים, ב1947, נשלח להתנקש בסרג'נט קלי מהבולשת הבריטית בחיפה, אתרע מזלו ובדרך לנקודה שנקבעה לביצוע ההתנקשות, התפוצץ הרימון בכיס מכנסיו וקטע את כף יד ימין ופער בור ענק בדופן הבטן, ושפר המזל מעט כשאימא שימחה הצליחה לזייף את גילו ל-17 ועונש המוות שנדרש בכתב האישום הומר במאסר של 20 שנה. אלי הופשט מהבגדים האדומים, הוצא מתא הנידונים למוות ושוחרר עם הקמת המדינה.
אלי, ברנש סוער בלשון המעטה, הפך את הגדם מחיסרון ליתרון. הוסכם על דעת רוב מיושבי הבודגות והטברנות בתל אביב של שנות החמישים שישים - בעיקר ב"אריאנה" שבכניסה לנמל יפו, בעורף בניין המשטרה, מול השעון - שכשנכנס אדם בגובה מטר שבעים וחמש וברוחב מטר בעל גדם קורנס ומצח פטיש, עדיף לגברים להשים עצמם טרודים בענייניהם הפרטיים, ומספרים עליו כשהיתה הרוח שורה עליו, היה מניף בשיניו שולחנות עץ תוך כדי ריקוד, מקפיץ באויר ומפרק בראסיה מדויקת.
אלי גם אהב לנפץ חוטמים של מי שהרים ת'אף או פגע בחלשים אבל את אומנות פיזור שיניים בראסייה אחת יחידה, פיתח לדרגת מאסטר - דהאן 10.
אלי שימש יו"ר הארגון הארצי של נהגי המוניות ודאג שתעריפי הנסיעה רק יעלו, ולחלוקת רישיונות הפעלה לנכים רבים כחלק מתהליך השיקום. מי שנתן או ביקש שוחד היה מסתכן במפגש עם הגדם או עם המצח או עם שניהם ולפיכך ארגון נהגי המוניות נחשב לארגון המאוגד הנקי ביותר שהיה פה מתקופת בית ראשון.
ואם נכה פלוני היה נתקל בבעיה היה בא לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, לירכתי המסעדה בפינת רח' פין כמדומני מול רציפי האוטובוסים, ושוטח את טענותיו. אלי היה יושב, מקשיב ומכתיב למזכירו האישי, שהיה עיוור. לעתים, כשהמזכיר היה מבקש מאלי לחזור על הדברים היה אלי צועק: אני גידם, אתה עאוור ובנוסף לכל גם אטרש. המזכיר לא היה נעלב והנוכחים לא היו צוחקים הא ראיה שהמזכיר התמיד לצד אלי עד שנפקחו עיניו לראות את המלאך מיכאל מזמן אותו לגן עדן.
מיד כשהתאפשר היה אלי עולה לירושלים לביקור במשרד מנכ"ל משרד התחבורה והיה מסדיר את עניינו של פלוני הנכה, או שהיה מקדים לפזר שיניים בראסיה אחת יחידה ואז מסדיר, תלוי בנסיבות.
ואם לא רק זו אף גם זו, אלי כרת ברית מוזרה שעלתה יפה עם היקים הוינאים שהביאו לפה את מועדון הכדורגל "הכח וינה" וניהל את ה"סגולים" ממגרש גלי גיל עד תחילת שנות ה- 70. אלי לא נתן לשום מניאק מההתאחדות להוריד אותה ליגה כי הכח זה לח"י ולח"י זה ליגת על.
אלי החזיק בתחביב נוסף. קללות. הוא הרבה לתאר מציאות באופן מורכב שאשכנזים ותואמיהם עשויים היו לפרש לשלילה אבל זה עניין את עכוזו. והיות והוא ניחן בפתיל באורך של זנב עיפרון של לבלר ותיק, היה עושה שימוש בתחביבו זה, לעתים קרובות. מאד. לדוגמה: אני ומאיר בנו של אלי, ביקשנו עצה לפתיחת פאב, והתווכחנו, לא התווכחנו אולי צייצנו, אולי. או אז אלי הפסיק לפתע לנשום ופצח במונולוג בו טען בלי לנמק ששנינו מזדיינים בתחת עם חלב על השפתיים שעדיף שנטבע בים ולא נתעסק בפאבים, ויכל לומר בפשטות שאיננו בשלים, אבל אלי זה אלי.
אומרים שדמותו של אלי שימשה את יגאל מוסינזון בקזבלן אבל אני לא יודע אם זו אמת או משאלת לב שלהווי ידוע אשכנזים אינם מנדבים פרגון. עוד אומרים שנתיבה בן יהודה נטלה ממנו אדנים למילון העולמי לעברית מדוברת שערכה עם דן בן אמוץ, אבל יתכן שגם זו שמועה חסרת ידיים ורגליים, ויתכן שלא.
אלי מסר חלק מנפשו וחלק מגופו עבור עם ישראל והוא עוד לא בין 19 ומאז היו הגדם והבור העמוק בדופן הבטן מזכירים לו, יום יום ושעה שעה, את הרימון ההוא ואת העיניים של אימא שימחה כשראתה אותו בתא, לבוש אדום. ההקלה הגיעה רק כשהוזמן ע"י הקב"ה לישב למרגלות כיסא הכבוד .
אלא שהמאסטר בפיזור שיניים - דהאן 10 כזכור - לא השכיל ללמוד מאשכנזים איך לסדר לעצמו עיטור עוז וחברות בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות כי טברייני לא מבקש, וכשנותנים לו הוא לא רוצה לקבל. נו, הכבוד המזרחי הזה.
משרד הביטחון המתין עד שאלי עלה לטברנות ולבודגות ברקיעי התכלת, לקח את הדירה הזעירה אי שם בקומת הקרקע בבנייני הרכבת של רמת אביב הישנה.
אלי מת, אבל כשראיתי את הגברת גלאון נכנסת להיכל המשוקץ, פתאום תיארתי לעצמי מה היה עושה שם עם הגדם והראסיות.
לזכרו 💗
אלי דהאן נולד בתל אביב נצר למשפחה טבריינית מוגרבית שנשלחה במאה ה-16 ע"י הנדבנית דונה גרציה, להחיות את הישוב היהודי בארץ ישראל.
אלי הצטרף ללח"י מגיל 17 אך רק כשהיה כמעט בן 19 שנים, ב1947, נשלח להתנקש בסרג'נט קלי מהבולשת הבריטית בחיפה, אתרע מזלו ובדרך לנקודה שנקבעה לביצוע ההתנקשות, התפוצץ הרימון בכיס מכנסיו וקטע את כף יד ימין ופער בור ענק בדופן הבטן, ושפר המזל מעט כשאימא שימחה הצליחה לזייף את גילו ל-17 ועונש המוות שנדרש בכתב האישום הומר במאסר של 20 שנה. אלי הופשט מהבגדים האדומים, הוצא מתא הנידונים למוות ושוחרר עם הקמת המדינה.
אלי, ברנש סוער בלשון המעטה, הפך את הגדם מחיסרון ליתרון. הוסכם על דעת רוב מיושבי הבודגות והטברנות בתל אביב של שנות החמישים שישים - בעיקר ב"אריאנה" שבכניסה לנמל יפו, בעורף בניין המשטרה, מול השעון - שכשנכנס אדם בגובה מטר שבעים וחמש וברוחב מטר בעל גדם קורנס ומצח פטיש, עדיף לגברים להשים עצמם טרודים בענייניהם הפרטיים, ומספרים עליו כשהיתה הרוח שורה עליו, היה מניף בשיניו שולחנות עץ תוך כדי ריקוד, מקפיץ באויר ומפרק בראסיה מדויקת.
אלי גם אהב לנפץ חוטמים של מי שהרים ת'אף או פגע בחלשים אבל את אומנות פיזור שיניים בראסייה אחת יחידה, פיתח לדרגת מאסטר - דהאן 10.
אלי שימש יו"ר הארגון הארצי של נהגי המוניות ודאג שתעריפי הנסיעה רק יעלו, ולחלוקת רישיונות הפעלה לנכים רבים כחלק מתהליך השיקום. מי שנתן או ביקש שוחד היה מסתכן במפגש עם הגדם או עם המצח או עם שניהם ולפיכך ארגון נהגי המוניות נחשב לארגון המאוגד הנקי ביותר שהיה פה מתקופת בית ראשון.
ואם נכה פלוני היה נתקל בבעיה היה בא לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, לירכתי המסעדה בפינת רח' פין כמדומני מול רציפי האוטובוסים, ושוטח את טענותיו. אלי היה יושב, מקשיב ומכתיב למזכירו האישי, שהיה עיוור. לעתים, כשהמזכיר היה מבקש מאלי לחזור על הדברים היה אלי צועק: אני גידם, אתה עאוור ובנוסף לכל גם אטרש. המזכיר לא היה נעלב והנוכחים לא היו צוחקים הא ראיה שהמזכיר התמיד לצד אלי עד שנפקחו עיניו לראות את המלאך מיכאל מזמן אותו לגן עדן.
מיד כשהתאפשר היה אלי עולה לירושלים לביקור במשרד מנכ"ל משרד התחבורה והיה מסדיר את עניינו של פלוני הנכה, או שהיה מקדים לפזר שיניים בראסיה אחת יחידה ואז מסדיר, תלוי בנסיבות.
ואם לא רק זו אף גם זו, אלי כרת ברית מוזרה שעלתה יפה עם היקים הוינאים שהביאו לפה את מועדון הכדורגל "הכח וינה" וניהל את ה"סגולים" ממגרש גלי גיל עד תחילת שנות ה- 70. אלי לא נתן לשום מניאק מההתאחדות להוריד אותה ליגה כי הכח זה לח"י ולח"י זה ליגת על.
אלי החזיק בתחביב נוסף. קללות. הוא הרבה לתאר מציאות באופן מורכב שאשכנזים ותואמיהם עשויים היו לפרש לשלילה אבל זה עניין את עכוזו. והיות והוא ניחן בפתיל באורך של זנב עיפרון של לבלר ותיק, היה עושה שימוש בתחביבו זה, לעתים קרובות. מאד. לדוגמה: אני ומאיר בנו של אלי, ביקשנו עצה לפתיחת פאב, והתווכחנו, לא התווכחנו אולי צייצנו, אולי. או אז אלי הפסיק לפתע לנשום ופצח במונולוג בו טען בלי לנמק ששנינו מזדיינים בתחת עם חלב על השפתיים שעדיף שנטבע בים ולא נתעסק בפאבים, ויכל לומר בפשטות שאיננו בשלים, אבל אלי זה אלי.
אומרים שדמותו של אלי שימשה את יגאל מוסינזון בקזבלן אבל אני לא יודע אם זו אמת או משאלת לב שלהווי ידוע אשכנזים אינם מנדבים פרגון. עוד אומרים שנתיבה בן יהודה נטלה ממנו אדנים למילון העולמי לעברית מדוברת שערכה עם דן בן אמוץ, אבל יתכן שגם זו שמועה חסרת ידיים ורגליים, ויתכן שלא.
אלי מסר חלק מנפשו וחלק מגופו עבור עם ישראל והוא עוד לא בין 19 ומאז היו הגדם והבור העמוק בדופן הבטן מזכירים לו, יום יום ושעה שעה, את הרימון ההוא ואת העיניים של אימא שימחה כשראתה אותו בתא, לבוש אדום. ההקלה הגיעה רק כשהוזמן ע"י הקב"ה לישב למרגלות כיסא הכבוד .
אלא שהמאסטר בפיזור שיניים - דהאן 10 כזכור - לא השכיל ללמוד מאשכנזים איך לסדר לעצמו עיטור עוז וחברות בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות כי טברייני לא מבקש, וכשנותנים לו הוא לא רוצה לקבל. נו, הכבוד המזרחי הזה.
משרד הביטחון המתין עד שאלי עלה לטברנות ולבודגות ברקיעי התכלת, לקח את הדירה הזעירה אי שם בקומת הקרקע בבנייני הרכבת של רמת אביב הישנה.
אלי מת, אבל כשראיתי את הגברת גלאון נכנסת להיכל המשוקץ, פתאום תיארתי לעצמי מה היה עושה שם עם הגדם והראסיות.
לזכרו 💗
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה